"אני מרגיש שנפתחתי", אמרתי לד' כמה דקות אחרי חצות וחצי, רגע לפני שעזבתי את ה"מיוזיק רום". כבר בערך שבוע שאני מרגיש קצת נעול. אין לי מה להוציא החוצה, ולא בטוח שאם היה - הכוחות הנדרשים לעשות זאת היו מגיעים. והנה, שעה וקצת של מוסיקה טובה הצליחה לפתוח אותי. לא הייתי בטוח למה לצפות מביקורי הראשון ב"מיוזיק רום". העובדה שהמקום ממותג "זאפה" גרמה לי לחשוש מעוד מקום עם אוירה פלסטיקית, בו העיקר הוא האוכל והשתיה ולא ההתרחשות המוסיקלית שעל הבמה. בנוסף, בניגוד לאח הגדול והבורגני מרמת החייל, את ה"מיוזיק רום" מלכתחילה קשה להאשים, שכן הוא קודם כל פאב/בר ורק אחר כך מקום בו מתקיימות הופעות. גם אלו שמתקיימות - קורות רק לעתים, ולרוב בסוג של "שושו", בלי פרסום מוקדם או פומבי, אלא רק מין "פה לאוזן" שכזה.
לכן היתה זו הפתעה נעימה לגלות דווקא מקום חביב ונעים, עם מידה מספקת של אנושיות. מושקע, מעוצב, עם בר זרחני, אבל עדיין לא ממש בסטייל של אותם מקומות נובורישיים מהסוג הדוחה שנמצא לרוב בנמל תל-אביב.
גם המיקום של הבמה - נמוכה וממש במרכז המועדון, בלי גבולות של ממש בינה לבין הקהל, תורם לאוירה הנעימה ששורה על המקום בזמן שהאמן התורן נותן את שלו.
ערן צור ואלי דג'יברי נתנו יופי של הופעה. מן הופעה קטנה, מינימליסטית ולא מחייבת, אבל מהסוג שיש סיכוי שתזכור דווקא יותר מאלו שהן גדולות וכן מחייבות.
הביצועים הצנועים יחסית לשיריו של צור (ולכמה משירי דג'יברי) קיבלו טוויסט מעניין בזכות הסקסופון של הג'זיסט המוכשר. קולו של דג'יברי (שמזכיר במשהו את זה של אביתר בנאי) הוסיף גם הוא גוון יפה לשירים. כבר באמצע ההופעה היה את אחד מאותם רגעים עליהם אני נוהג לומר שהם "עושים" הופעה (ולעתים עושים את ה-הבדל בין עוד הופעה ל"בוא'נה, חת'כת הופעה") - בדמות סולו סקסופון נאה שנתן דג'יברי ב"תכלית בתחתית" המרגש. היה גם ביצוע ממש מתוק ל"תותים".
למרות רעשים של דיבורים מהיושבים בספות שמאחורה, רוב הקהל לגמרי נתן הרגשה של כבוד לאמנים ולמוסיקה שהם מבצעים. הוא עטף את צור ודג'יברי (ואת הקלידן שניגן איתם) בחום, אהבה ובעיקר - בתמיכה ואהדה. כשהם ירדו מהבמה לאחר כשעה, הדרישה להדרן היתה רמה וחד משמעית.
ואיזה הדרן זה היה. לא סתם הדרן, אלא קאבר ל"אריק" של שלומי שבן! כשאני שומע אמן שעושה קאבר לשיר לא שלו, בד"כ מעניין אותי יותר מסתם לשמוע את השיר שוב, עם קול של מישהו אחר. אני מחפש אינטרפטציות חדשות למהות של השיר. לכן אהבתי את הביצוע של צור ל"אריק" כבר בפעם הראשונה ששמעתי אותו ב-2002, ב"הוא והוא" - ההופעה המשותפת של השניים (לה אני קורא "ערן ושבן"). [בוטלג שלה אפשר להוריד כאן]
כששבן מבצע את "אריק" הוא מזכיר לי את החתולה שלי מיקה. מכיוון שמיקה היא חתולה עם אופי של ארסית קטנה, כשהיא היתה קטנה היה זה די שכיח שתעטה על פניה מבט קשוח ורצחני ובמירב כוחותיה תנסה להשתולל - לשרוט, לנשוך (זה לא ממש כואב. בד"כ). בפועל היא נשארה חתולה קטנה שהמאמצים שלה להראות "עם מי יש לך עסק" די משעשעים.
ככה גם שבן ב"אריק". הוא כועס, הוא מתוסכל, הוא זועם, אבל במהלך כל השיר הזה הוא נשמע כמו חתלתול מרוגז, שהעובדה שלבש "חליפת איומים" על הפרווה שלו לא גורמת לו להישמע יותר מפחיד.
בביצוע של צור לעומת זאת, זה לא ככה. צור לוקח את השיר וגרם לו להישמע כמו אחד משירי הזעם שלו. "עלבון", נגיד. אתה שומע אותו שר את המילים, ומאמין שבאמת יש לך פה עסק עם בחור כעוס ומתוסכל שעלול להתפוצץ עוד רגע. זה עוד עלול להיגמר בדם, לא בשריטה קטנה של חתול. ה"אריק" של ערן צור הוא יותר האריק שרון של 1982 מאשר זה של 2005... (והנה דוגמית).
גם הערב נתן צור את הזוית הזו של הביצוע, כשדג'יברי מגבה אותו היטב עם סקסופון זועם משהו ועוזר לו ליצור ביצוע מענג. ואז, כאילו שלא קיבלנו מספיק ממתקים הערב, הם חתמו בביצוע נהדר ל"תמונה אימפרסיוניסטית", כאשר הקהל משמש כמשתתף פעיל. בדרך כלל אני ממש לא אוהב את ה"שירה בציבור" הזו, אבל הערב זה דווקא הסתדר יופי שהאנשים מסביב מחאו כפיים בקצב, והדהדהו את ה"כל לכדי תמונה אימפרסיוניסטית" ששר צור עם "ה-כ-ל ל-כ-ד-י" משלהם.
וכשירד המסך על ההופעה המקסימה הזו, ברקע החל להתנגן עוד שיר שקשור להופעה שתתקיים ממש החודש - When I'm 64 של מקרט'ני/הביטלס, ושלח אותי אל תוך הלילה עם חיוך. |