| עושָֹה שלום חגית ליפשיץ אני כבר רואה את האופק ויודעת שיש סוף. העולם בכל זאת לא עגול, אולי, אלא שטוח כמו צלחת. וכשמגיעים לקצה – נופלים ודי.מותי מתגלה.הלכתי להתנדב. לתרום לשלום. להראות שאפשר.ישבתי במדיטציה. פגשתי אנשים מוארים. פגשתי גדולי עולם רוחניים. התחככתי בהם. עבדתי עם כמה די בצמוד.אני לא מבינה איך אפשר לצאת כל כך עצובים מגבהים כאלה. פשוט לא מסתדר לי. לגעת ברגע ההווה, הנוכחי. זה ממש פשוט, לפעמים. זה ממש לא מובן, לפעמים. לעזוב את העבר. איזה מנטרה מוזרה. לעזוב אותו ובכל זאת לדבוק בשורשים. רגעים של להשתחוות לפסל בודהה קטן ומקושט. מה זה אם לא להתחבר לשורשים שלי. יש כזאת תרגולת בודהיסטית: לכרוע ולהשתטח על האדמה. להרגיש את החיבור לאדמה, לאבות-אבותי ההיסטוריים, לתרבות ולמקום שמהם באתי, לאדמה שממנה צמחתי, לדם וליזע שהיא רְוּויָה בהם - ואח"כ להרגיש את החיבור להורים הביולוגיים שלי, שמהם קיבלתי כל כך הרבה: גנים ומנהגים והרגלים... ובכן, להרגיש רתיעה מהשתחוות לפסל – מה זה אם לא חיבור לשורשים? ולכרוע בכל זאת, מה זה אם לא להתחבר לרגע הנוכחי? עכשיו אני בחזרה במקום שלי, מתחברת למציאות של הרגע הנוכחי. יש הפוגה בפיגועים, אבל יש מתח באוויר. עכשיו כבר יורים גם בשמאלנים. "אתם אני לא מדבר", הוא אומר לי. אדם יקר, אדם נבון. אדם שגדל בדרום אפריקה. נקרא לו ג'ונס. למה? למה לא? השם האמיתי שלו שמור במערכת. אצלי, במערכת הרגשות והכיסופים והגעגועים והכרת הטובה והאמון והאהבה. נשאיר את זה ככה. "אתם אני לא מדבר", הוא אומר לי. "הם עושים עוול קשה מנשוא. הם פוגעים בערכי היסוד של המין האנושי. אתם אני לא יושב בחדר. אני לא בא לכנס שלהם. אין לי מה לעשות אתם". ג'ונס כואב את עוולות הכיבוש ויותר מהן הוא כואב את עוולות ההתנחלויות והמתנחלים. ג'ונס נושא בליבו את מוראות האפרטהייד. הוא לא מאמין למה שהוא רואה היום, כאן, בביתו, בארצו, אליה בא כחלוץ צעיר ומלא אמונה ותקווה לעתיד צודק יותר. ג'ונס רוצה צדק. אי הפלייה. דין אחד לנו ואותו דין להם. המתנחלים בשבילו הם "הם". "אתך אני לא מדבר", אומר לי, נקרא לו: ג'אבר. למה ככה? למה לא? גם השם שלו שמור אצלי במערכת, במגירה של הכאבים והעלבונות והאין-סליחות והחיוכים המנומסים כשאנחנו נפגשים בכנסים, שבהם משתתפים פעילי שלום מחו"ל, אלה שלא מבינים איך אפשר שאפילו אנחנו, שוחרי ועובדי השלום כאן באזור, נמצאים במצבים כל כך מתוחים זה עם זה, לעיתים. "אתך אני לא מדבר", הוא אומר. (כשיש לי ברירה, כנראה... כשהאמריקאים, במיוחד האמריקאיות בחבורת ה'בין-לאומיים' לא נוכחים). "אתך אני לא מוכן לשבת. את עובדת ,'אתם', עם המתנחלים. את תומכת בהם". "מה, את?!!!? גם את?!!? וואאוו!!!! אני לא מאמינה!!!!" אומרת לי אחת, נקרא לה סאהילה. שמה שמור במערכת בכמה מגירות. מגירה אחת של כאבים חזקים. מגירה אחרת של הצלחות, מנקודת הראות האחרת שלי. "איך את יכולה?!!?", היא נרגשת. "את היית בשבילי דמות, מורה, משהו גדול. אני האמנתי בך. אני למדתי ממך. אני הרגשתי אותך! ועכשיו אני מגלה שאת מתנחלת!!!!" אני לא מאמינה!!!! אני לא יכולה לדבר אתך. אני לא יכולה. איך זה יכול להיות???!!!" סהילה מחזיקה את בתה נוהא בת השנתיים צמוד אליה. היא מגנה עליה מפני. לפני רגע שיחקתי אתה וצחקנו ביחד. כל היומיים האחרונים שיחקתי אתה. היא מתוקה וחכמה ושובבה ויפה. אנחנו באוטובוס בחזרה מסוף שבוע של נשים פלשתינאיות וישראליות משלוש הדתות. ביקרנו ביחד באתר הארכיאולוגי בקיסריה – תרבות של יוונים ותרבות של יהודים ויחסים של קרבה וריחוק, זהירות, חשש, הערכה הדדית, התעניינות. העברנו ביחד שעות של שיתוף בקצת ידע על הדתות שלנו ועל המנהגים, קצת שיתוף בחוויות, שירים, ריקודי בטן, מילים יפות, צחוקים. עכשיו, בדרך חזרה, יום שישי אחר הצהרים, יום קיץ חם, אנחנו בדרך לעצור ולהביט בים תל-אביב, לפני שיהיה מאוחר. יש בינינו שממהרות להכין את השבת. דממה השתררה בין שלושת הספסלים של האוטובוס: זה של סהילה ונוהא, זה שלי, וזה של ורדה ושרה, שיושבות לפנינו. גם שמן האמיתי של אלה שמור במערכת, במגירה של המעודדות, המתבוננות, השותקות, הכמהות לתשובה. הנדהמות לראות שזה קורה להן מול הפרצוף, באמצע השלום, בתוך הפעילות להידברות, להבנה, לשיתוף פעולה. מאחורינו ומלפנינו המולה של שירים וריקודי בטן וצחוקים. אוטובוס מלא נשים מכל הצבעים והטבעים. סהילה גילתה שאני גרה בפסגת זאב. סהילה בשוק. סהילה הבינה שאני מתנחלת. סהילה לא רוצה לדבר אתי יותר, אבל היא רוצה שאקשיב לה. סהילה מתארת את הכעסים שלה על הכיבוש, על המתנחלים, על ממשלות ישראל לדורותיהן. היא מתארת את המצוקה שלה ושל בני עמה ומשפחתה, כבדואית, כבת כפר בגליל. היא אחות בבית-חולים חשוב, מתמחה בתחום ספציפי, מאד יוקרתי, מאד קשה. היא בתקופת בחינות עכשיו. היא אם חד הורית. היא אישה מודרנית בירושלים. היא מחוברת חזק לאדמה שלה, לשורשים ולאבות-אבותיה. לכיבוש, לקיפוח, לאפליה, לנישול מאדמות, לאי צדק, למצוקה של הפלשתינאים בשטחים, לעוולות. סהילה מדברת ואני מקשיבה. אני מתבוננת בפנים, בתוכי, במקום שמזכיר לי את מה שלימדו אותי האנשים הרוחניים הגדולים שפגשתי. אני מתבוננת ביכולת להפריד בין "להבין אותה" לבין "להסכים אתה", בין "להראות לה שאני מבינה" לבין "להראות לה שהיא צודקת". בין להראות לה עד כמה אני מסכימה איתה ובכל כך הרבה נושאים, ובכל זאת האמת לא נמצאת "שם", בדעות שלה ושלי. השלום לא נמצא בדעות שלנו. וואללה, זה קשה. קשה להישאר במקום המקשיב. זה כואב רק לשתוק. נכון שלמדתי שזה מאד אקטיבי, להקשיב. נכון שאני יודעת שזה נכון. הכל נכון. אבל זה קשה. קשה. ורדה ושרה מקשיבות לשתינו. הן מתבוננות בי ובסהילה חליפות. אני מנחשת איזה מסר בעיניים שלהן, בקשה ממני, שאלה – לא ברור מה בדיוק. הן מחכות לראות מתי אפסיק להקשיב. מתי אתחיל להגיד משהו. מי ששותק הוא אולי חלש. מי ששותק, אולי אין לו מה להגיד. מי ששותק ומקשיב – אולי הוא משתכנע שהמדבר צודק. סהילה בטוחה שהיא צודקת. סהילה ממשיכה לדבר בהתרגשות על איך זה לא יכול להיות שאני מתנחלת. אני הרי זאת שלימדתי אותה על שלום ועל חמלה ועל אכפתיות ועל התחשבות באחר ועוד כהנה וכהנה. כרגע כל אלה רק מילים בשבילה. היא לא מאמינה איך זה יכול להיות – יש לה רק הסבר אחד – זה לא יכול להיות. או שרימיתי אותה, או שהתחזיתי כל הזמן או ש... אני מקווה שסהילה קולטת שאני מקשיבה באמפתיה. אני מקווה שהיא קולטת שזה לא קשור להסכמה ולא קשור לאי הסכמה. אני מקווה שהיא מסוגלת לקלוט את ההבחנה בין שני הדברים. אני בעצמי בקושי מבינה את זה, אבל אני מקווה שהיא כן... אני נתלית באמון שנתתי במורים שלי. באמון שלי בדרך. בביטחון שלי שזה באמת עובד – להקשיב. אני באפילה עכשיו. אני לא באמת יודעת. אין לי במה להיאחז, חוץ מאשר באמונה. אני בחלל שבין הזמנים, אני בחלל שבין הישויות. אני בחלל שאין בו קרקע ואין בו ענף ואין בו ידיעה. סהילה מוכנה לשמוע אותי, רק כדי לוודא שאני באמת הבנתי אותה. סהילה מסכימה שאני אנסח במילים שלי את מה שהיא אמרה. אני במבחן ההליכה על חבל דק. להגיד בלי להוסיף דבר משלי, בלי נימה של דעה או של רצון. זה קשה. קשה. אבל הפצע שלי ממתין בשקט. דווקא עכשיו הפצע שלי לא כל כך כואב ויש לו סבלנות לחכות. הפצע שלי נותן לי עכשיו קצת חופש פעולה, כאומר: "זה בסדר, אני ממתין עד שתתפני, יש לי סבלנות". הדרך כבר נגמרת. אנחנו בפאתי ירושלים ועוד רגע אני יורדת. ורדה ושרה אמרו לי קודם, כשירדנו להתבונן בים, כמה מילים חמות ומעודדות. אני מקווה. אני יורדת ובאמתחתי רק תקווה. אין ידיעה. אין ידע. אפילו לא ממש אמונה. סהילה ואני נפרדות ברוך. אין איבה בינינו. סהילה כואבת את התדהמה, את הבלבול. סהילה לא מבינה. היא אף פעם לא פגשה בחייה מין יצור כמוני. עכשיו סהילה מעבירה לי בטון הפרידה ממני ובמבט העיניים שלה תערובת של געגוע, בלבול, כאב, שאלה.... זה קרה במאי 2003. ביוני נפגשנו במקרה, במסדרונות בית החולים שבו סהילה עובדת ולומדת. הלכתי לבקר חברה מאושפזת. סהילה הייתה שם בחלוק לבן, עסוקה בשיחה עם מישהו. נפלנו זו בזרועותיה של זו, בחיבוק עז. בלי להבין, בלי לדעת. העיניים של שתינו נצצו. לפני שהספקנו להגיד ג'ק, מצאנו עצמנו יורדות ביחד במדרגות מהקומה השמינית. "במקום במעלית, זה ייתן לנו יותר זמן להיות ביחד", צחקנו. גם הפעם הקשבתי בעיקר. כמעט שלא הוצאתי מילה מהפה... אבל, כשהגענו למטה ועצרנו ליד התחנה "עד שיגיע האוטובוס...", פתאום נפתח חלון קטן אצל סהילה והיא אמרה: "אז מה את אומרת?"... יכולתי לדבר. יכולתי להגיד לה, והיא הקשיבה. שיש לנו מידע חלקי בלבד, לכל אחד מאיתנו. שאנחנו עושים "השלמות" של מה שלא מובן לנו בכל מיני תיאוריות ומסקנות ושיפוטים, אבל לא בהכרח הם נכונים. שכדאי שנלמד ביחד מה לימדו אותי בשיעורי היסטוריה ומה לימדו אותה, ואולי נחקור ביחד עובדות. שחשוב שנבחן ביחד את הידע ואת המסקנות ואת השיפוטים. שיותר חשוב לי שהיא תדע מה יקר לי ומה אני רוצה להשיג, מאשר שתשים אותי בתוך קופסאות של סטריאוטיפים ושל הכללות. שאין טובים ורעים. אין?! איך אני מעזה להגיד את זה?! אין! זה לא נכון להגיד כך! אויש, איך שזה כואב להגיד את זה! ומה עם כל אלה שהכאיבו לי? מה עם כל אלה שהכאיבו לעם שלי? הם לא רעים?! תתביישי לך! את זה לא אמרה לי סהילה. את זה אני אומרת לעצמי. יש קול כזה שאומר לי ככה כל הזמן. מנקר בראש. מנקר בבטן. תתביישי לך! יש רעים! תסתכלי עליהם ותפסיקי ל... תפסיקי מה? מה תפסיקי? מה אני עושה? ולמה זה כל כך מפריע לך, קול מנקר שכמותך, למה זה אכפת לך שאני אומרת ככה? אני רוצה להגיד ככה! אני רוצה להגיד שאין רעים. אני רוצה להאמין בזה. מי שמאמין יש לו תקומה ומי שלא מאמין – יוצר לעצמו חיים קשים. אז אני רוצה להאמין. ומה אכפת לך? אתה אל תאמין, אם אתה לא רוצה. אבל אני כן. את חושבת שתוכלי לעצב לך עולם כרצונך, כנוחיותך, הא?! תשכחי מזה! |
צליל-דורי קליין
בתגובה על תקשורת מקרבת - תקשורת לא אלימה
אייל קורן
בתגובה על עושה שלום
תגובות (1)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
הכתב קצת קטן וקשה לקרוא, אך בעזרת מקש ה- Ctrl וגלגלת העכבר אפשר להגדיל ולקרוא.
ואז מתגלה סיפור מרגש.
תודה חגית על השיתוף,
ותודה שלימדת גם אותי, שיצא לי ללמוד ממך את מה שלמדת מהמורים הגדולים, מה שקשור להקשבה האמפתית.
אייל.