אחרי 5 ימי צילום קשים וחמים, יומיים ללא שינה, מזיעה כמו חזיר, אחרי אינסוף העמסות ציוד,העברות ציוד, התקעות עם הדוקאטו המושכר והחלפת מצבר, נסיון לשמור על המפיק/נהג ער כל הדרך לירושלים פריקת הציוד והעמסתו שוב על מעלית ושוב לתוך מחסן

הגיע הרגע התשוש בו נאלצתי להרים עם המפיק, שהרים לבד עד אז, את ששת מסילות הדולי אותן דרשתי לצילומים אבל, בחסות הבלאגן, לא התעקשתי להשתמש בכולן.

להרים, להרים, להרים, להסתובב ולהגיע לעוד קומה ושוב, להרים, להרים...ועוד קומה ככה ארבע קומות ושש מסילות כשאין אוויר

למה? למה לקחת את כל המסילות ולא להתעקש על איכות השוט? לא רק על איכות המשחק עם השחקנית שממהרת לסיים, להתעקש על האסטטיות, על הקצב על בדיוק מה שהשוט אמור להיות. פליני עשה את זה, בתוך אולפן, עם צוות גריפ. ואני לא התעקשתי למרות שהבאתי את המסילות עד לשם, למה לא התעקשתי? למה המוח רפה ברגעי לחץ?

אחר כך ממילא צריך לסחוב את המסילות לבד ארבע קומות. ולהתקלח.