ראיית אלבום תמונות אצל חברים ואמרתי זהו. לשם אני מגיעה.

לא. לא קראתי מה כתוב. מי צריך?

התמונות דיברו בעד עצמן. אחר כך ראיתי עוד צילומים של אנסל אדמס והיה לי ברור שלשם אני חייבת להגיע.

ח י י ב ת. 

נכון שאמרו לי שאפריל זה לא חודש טוב.

בוודאי שהזהירו אותי שבאזור הזה של קליפורניה יש הפשרת שלגים בזמן הזה.  

אבל אני רציתי. לראות גם לבן בתוך השחור, ירוק כחול הנפלא הזה. כמו בתמונות. 

אז נסענו. אני ואיש. בפסח.

הוא שומר כשרות, אז אכלנו פריכיות אורז כל הדרך. וזה לא ממש עוזר. 

במיוחד כשעל פי ההנחיות שלי, הגענו לכניסה היותר חסומה של הפארק.

אבל אנחנו הרי ישראלים ואם כתוב 30 מייל לפני - שהכניסה סגורה בגלל השלג, אנחנו לא מאמינים.

כי זה בטח האמריקנים היורמים האלה, שרואים סנטימטר שלג וסוגרים כניסות. 

ואנחנו הרי היינו (זה הוא) בחרמון ועברנו גם 30 ס"מ שלג עם רכב פרטי בלי שרשראות. אותנו לא יעצרו!

אז עצרו.

מחסום גדול עשה את העבודה.

אפשר היה להרים אותו, כמובן, אבל 20 מטר הלאה כיסה את הכביש שלג בגובה של מטר וחצי. 

אין ברירה. חוזרים.

במפה, היתה דרך, שלאורכה היו פזורות עיירות כורים נטושות.

כן, היתה גם הדרך המהירה, הפשוטה. אבל שאנחנו ניסע עליה? מה פתאום!

(זה הקול שלי, כמובן. הוא היה רעב ואכל פריכיות והשמיע רק קריק קריק כל הזמן..)

  אז נסענו.

מישורי שלג לצידי הכביש זה יפה.

פה ושם כבר מבצבצים שיחים ירוקים, אביביים. יש שמש חמימה ושמיים כחולים כחולים. 

יש באויר מין קרירות נפלאה, טריה כזו.

ואז, ראיתי אותה. את עיירת הכורים הנטושה הראשונה שלי.

כמו במערבונים, היו שם צריפי עץ, עם מבנה כנסיה וכמובן ה - SALOON המתחייב. 

הכל בשלג, במרחק שנראה לי בהחלט עביר.

הוא, בין פריכית לפריכית, אמר שהוא לא מציע.

שזה נראה לו מטורף להתחיל ללכת עכשיו לשם, בשלג. שאין לי ציוד מתאים. שזה לא יגמר טוב.

אבל אני - חייבת.

לראות מה יש שם, בבתים האלה. איך זה נראה , עיירת כורים נטושה, באמת ומקרוב.

ויכוחון קצר, ואני בחוץ.

מניחה רגל מהוססת ראשונה על משטח השלג וקצת שוקעת. 

הבאה אחריה כבר היתה יותר בטוחה ואחר כך כבר ממש צעדתי. בכייף. 

מגחכת על ההוא שנשאר במכונית. 

ואז - זה התחיל. 

רגל אחת שקעה ואחריה עוד אחת כבר נעלמה בשלג, עד גובה הברך. 

ואני, עוד הולכת קדימה, אבל מרגישה את המים נכנסים לי לנעליים ולגרביים. בכמויות. 

מלמעלה, מעטה השלג נראה מישור. נקי. רך ונפלא.  אבל מתחתיו זרמו כנראה כמויות של מים קפואים ולא היה לאן לברוח.

לכודה בתוך הלובן הבוגדני הזה, בהתחלה ניסיתי לברוח - בלי הצלחה.

ולאט לאט קפאו לי הרגליים.

כל הרמת רגל נהייתה יותר ויותר איטית וקשה לביצוע. מרגע לרגע הרגשתי שאני מאבדת את היכולת שלי לשלוט במה שקורה מסביב.

והוא?

הוא היה במכונית, כאמור.

שמע מוזיקה. לא ראה ולא שמע.

ואני? הייתי תקועה.

ממש כך.

לא יודעת אם אלה היו שניות, דקות או שעות.

זוכרת רק את התחושה. את חוסר האונים. את הקור שעולה ומטפס במעלה הרגליים ואת לא יכולה לעשות כלום.

את רק שוקעת ושוקעת בתוך הדבר הלבן הבתולי הזה. הרטוב כל כך מלמטה.

את צועקת וצועקת, אבל אף אחד לא שומע. ובתוך הלובן השקרי , את מרגישה איך הכל הולך ונהיה שחור.

  ואז -

פתאום הוא יצא מהמכונית. וראה אותי. 

בהתחלה, היה לו חיוך גדול מרוח על הפנים ואז הוא הבין מה שקרה. 

 לא הבנתי בדיוק איך, אבל בכמה צעדים גדולים ומהירים, הוא הגיע אלי, נתן לי יד ובמשיכה חזקה, שלף אותי משם ומשך אותי לעבר המכונית.

נגררת ממש, נמרחתי על השלג, והמרחק אל האספלט הלך והתקצר. 

משם ועד הכניסה ליוסמיטי, כעבור שעתיים, נסענו בשתיקה.

לו היה מרוח חיוך קטן על הפנים. 

אני, הייתי עסוקה בלחמם את הרגליים הקפואות.