עכשיו חזרתי מהמסיבה של הקפה. בתחילת המסיבה היה לי ממש מדליק , לא הכרתי אף אחד והיה הרבה סקרנות באוויר , האנשים חיפשו סביבם מישהו שהם מכירים, הייתה אוירה של סקרנות של פתיחות, האנשים היו במצב של חוסר ידיעה, לא ידעו עם איזה אנשים יתחברו , לא ידעו איפה בדיוק להתמקם, כולם חיפשו משהו מוכר לצאת מהתחושה של האי ידיעה, זו תחושה חדשה שבטעות האנשים מפרשים כמשהו לא טוב יש איזה פחד קטן שמבצבץ, חשש כלשהו, אנשים רוצים את המוכר הידוע לשים את הראש בחיקו של מישהו, לשים את הישבן על הכיסא שלי, הדרינק עם הסיגריה ביד. לאט לאט אנשים החלו להתמקם, לאט לאט אנשים מצאו את החבר או שנים שמרגישים איתו נוח שמדבר באותה שפה, המחזרים הסידרתיים מצאו איזה יפהפיה עם החברה שלה ופצחו במונולוג שהם מכירים, המארגנת התמקמה במרכז מושכת לעברה ברמנים חתיכים,זוגות זוגות שלישיות רביעיות של אנשים התקבצו יחד, מבחינתי הערב נגמר, אין יותר סקרנות אין אי ידיעה כל אחד מצא את המוכר והידוע , אני הייתי כבר בדרכי החוצה. בחוץ חיכתה לי מונית עם נהג חובש כיפה, בחור רגיש היה סקרן חיפש משהו למלא את הסקרנות בידע ומצא את הדת, הרבנים לכדו עוד צעיר , רגיש וסקרן , כמה חבל המיינד של הבחור כבר לא יהיה חופשי לא יהיה במנוחה הוא כבר מתמלא בידע , אמנם ידע נכון, אבל ידע הוא לא ידיעה אלא להיפך. כל ידע מתאר את הדבר עצמו, הדבר עצמו מלא חיות חיוניות, נשימה, נשמה, ברגע שמגדירים אותו במלים,מכניסים אותו לקופסא, הקופסא של המיינד, הדבר עצמו איבד את המהות שלו הוא הפך לידע מוכר ומוגדר. |