כן, כבר יש על זה גם סרט. בצרפתית. ובתפקיד האמא מופיעה כריסטין סקוט תומס (הלוחש לסוסים, הפצוע האנגלי, פארק גוספורד). הסרט מגיע לכאן עוד שבועיים ובעברית קוראים לו "לאהוב אותך מאז".
נו, אז? ראיתי את סקוט תומס, שהיא ז'ולייט, המשתחררת מהכלא אחרי 15 שנה. (הכלא לא הטיב איתה...). על פי העלילה, כל השנים האלה בני משפחתה החרימו את הרוצחת. אבל אחותה, לאה, מרצה לספרות שהיתה בת 8 כשאירע הרצח, מחליטה להענות לבקשת העובדת הסוציאלית של הכלא ומזמינה את האחות הרוצחת המשתחררת לגור בביתה. עם הבעל לוק, אבא שלו ושתי ילדות ויאטנמיות שאימצו השניים (כי האחות של הרוצחת לא רוצה ללדת....) ז'ולייט הזו מתוארת בהתחלה כסוציופתית מעצבנת - רוצחת או לא רוצחת?!? מתוארים גם השלבים הפורמליים, המשפילים, שעליה לעבור, גם אחרי שריצתה את עונשה. אבל לאט לאט התסריט מאפשר לה "להפשיר" והיא מתרצה ומסכימה להתחבר ולהפסיק לכעוס על כולם. וגם אוספת עוד ועוד מדדים חיצוניים שמאירים אותה באור יותר חיובי. וכן, היא חוזרת לעצמה ונראית שוב כמו זו שגם רוברט רדפורד נשבה בקסמה הקריר והמסוייג.
אני לא מגלה כמובן את הפרטים המפתיעים בעלילה (ויש לא מעט), אבל כן יכולה לספר שהייתי בלחץ, במשך חלק גדול מהסרט. בעיקר בגלל התחושה המנקרת שהנה, או טו טו האשה הזאת תעשה את זה שוב, לבנות של אחותה.
מה שהיה חדש ומעניין בסרט הזה, הוא הצגת נקודת המבט של האחות. זו שחייתה מגיל שמונה עם הידיעה שאחותה היא אם רוצחת.זו שנשארה עם אי הידיעה וחוסר היכולת להבין את מה שקרה ובמיוחד עם הצורך להסתיר. זו שבכל שאת מזמינה את האחות לביתה. לא נותנת לה לצאת אל המדבר החברתי שבדרך כלל מחכה למשוחררים מהכלא. אהבתי שההתייחסות לרצח, מוצגת מכמה זויות ונקודות מבט. מאפשרת להבין קצת יותר את המורכבות של המצב הזה. הגישה הזו לנושא הכל כך טעון וטאבוי לדעתי מוציאה את הצופה, או לפחות מנסה להוציא אותו מתגובת ה"אוי אוי כמה נורא!" האוטומטית ודורשת קצת לחשוב. לעצור לרגע את ההאשמות והגינויים הסטנדרטיים, ופשוט לראות מה קורה. נראה לי שמול המציאות הזו, שבה אנחנו חיים, שבה כל בוקר את רועדת, כי אולי יספרו על עוד אומלל קטן כזה, שנרצח על ידי אלה שאמורים להיות אוהביו ומטפליו, צריך כבר להתחיל לדבר קצת פחות קלישאות ולראות קצת יותר מה קורה לנו ובעיקר לחשוב. לחשוב, כי רק כך נוכל לנסות להבין אין אפשר ואז אולי גם למנוע את המקרה הנורא הבא....
|