הם מעצבנים, דביקים, נוסחתיים, מתוקים להחליא, בעלי טקסטים אוויליים עד מביכים, מושרים על ידי טיפוסים מזויפים ומלוקקים, מגולגלצים למוות - כל הסיבות הנכונות לקבור שיר ברשימת האנטי פלייליסט הפרטי, אבל איכשהו, וזה נזקף לרעתם כמובן, הם מצליחים ללחוץ על איזה כפתור אצלי. זה שמבלי לרצות בכלל ובלי לערב את המוח, רק אוזניים ולב, מתנחל במחזור הדם למשך שלוש דקות ועוד קצת.

להלן כמה מהם, לפי רמת השנאה העצמית שלי כשאני מוצאת את עצמי נהנית מהם. האמת שהתקשיתי להרכיב את הרשימה - לא רציתי לכלול בה צחוקים והגנבות כדוגמת נו לימיטס, הרכבים שונים משוודיה ושאגי. בנוסף, לא פשוט להודות בפני עצמך שנסחפת אחרי טעם ההמון השטחי והמחורבן. ובכל זאת:

שמפיין סופרנובה - אואזיס. הלהקה המעצבנת ביותר של שנות ה-90, שני אחים שכישרונם להמאיס את עצמם עולה בהרבה על הכישרון המוסיקלי שלהם, שלדעתי איננו מבוטל. מה אני אוהבת בשיר הזה? כנראה את הפתיחה הפייתית משהו, ואת המלים המוזרות במיוחד. מה זה לעזאזל:

someday you will find me, caught beneath the landslide, in a champane supernova in the sky???

צפייה חוזרת בקליפ: באלוהים, הם מלאי שביעות רצון עצמית עוד יותר מירון לונדון. נואל או ליאם, מי שלא תהיה (זה מקרה ששני השמות האלה מככבים עכשיו בקרב בני ה-5?) , תוריד, תוריד ת'משקפי ג'ון לנון ותן לו לנוח בשקט. ואיזה קליפ בשני שקל, לתקליט הראשון של ברי סחרוף עשו שירים יותר מוצלחים. לא פלא שהם לא נותנים קישור לשיבוץ באמבדד.

אייריס - הגו גו דולס. קודם כל, במשך שנים הייתי בטוחה שזה בכלל של בריאן אדמס, והלקיתי את עצמי על כך שיש שיר שלו שאני אשכרה נהנית לשמוע ולהתבאס אתו. גם כשגיליתי את הזהות האמיתית של האחראים לקיטש הזה, המשכתי להתפלא על עצמי - מה לי ולתועפות הגיטרות היעני נוגעות האלה?

I just want me to know who I am, כנראה.

נ.ב. הרגע ראיתי שהקליפ נלקח מתוך איזה סרט של מג ראיין. מה שנקרא, חטא על פשע... והזמר הזה, איך אפשר להאמין משהו שיוצא מהפה של טיפוס חלקלק כזה?

רנאווי - דה קורס. נו באמת, פה זה כבר ממש שערורייה. אני, שלא אוהבת זמרות, מזמזמת בהנאה שיר של איזה חבורת כוסיות והאח שלהן. ועוד מאירלנד. רגשנות נוסחתית ונמרחת, והוא בכלל לא מיוחד, יש עוד אלף כמוהו ביום רגיל בגלגלגלגלגצ. ואין לי מושג על מה השיר, סתם אוהבת את הפזמון. אולי כמחווה לרנווי פרוג'קט, תוכנית השנה שלי?

ובהאזנה חוזרת - מה לעשות. גם שונאת דיוות כמוני מודה שלבחורינה יש קול יפה.

ושום דבר אחר לא משנה - מטאליקה. כמה פקאצתי מצדי, לאהוב את השיר "השקט", שיר הבנות של להקת היענו כאסח. פעם גם ידעתי לנגן אותו בגיטרה. זה אמור להרשים את הבנים, הבעיה היא שקהל היעד מנגן את סטיירווי טו הייוון כבר מגיל 6, באצבעות של הרגליים.

צפייה חוזרת בקליפ מוכיחה: עבר הרבה זמן, יותר מדי, מאז שראיתי אותו בפעם הראשונה. ובכל זאת, שנות התשעים היו מכוערות.

 וקצת ישראלים:

לבן בחלום שחור - איפה הילד. האמת, להקה די שנויה במחלוקת בחוגים שבהם אני מסתובבת. כלומר, בעלי שונא אותם, אבל לי היתה קלטת שלהם (עם חתימה!!!) והיום יש לי את הדיסק של זמן סוכר. אני חושבת שזה אחד השירים היותר נשכחים שלהם, מהתקליט השני. המלים כל כך צ'יזיות, שפל חדש אפילו לממציא "אחותי, הו ריח גופך, מרגש הוא, מרגש". אבל כנראה שהקצב הרפיטטיווי עושה לי את זה.

והבושה הגדולה ביותר - זמרת ברים, אדומה. נמרוד לב וההיא, אין אפילו לינק ליוטיוב. זוכרים את התקופה שבה כל אחד שמע אחרת את הפזמון? אני הבנתי משהו כמו "ואת נעל בית, אדומה". אממה, השיר הזה בא לי בעיתוי הנכון, כלומר הכי לא נכון שיש. אין כמו שברון לב כדי לאבד שיקול דעת מכל וכל. והנה לכם גרסת כיסוי אורסססתתת ממש.

טוב, חוזרת לחשוב על עוד כמה. מקווה להודות באומץ בטעויות...