כותרות TheMarker >
    ';

    המון-על-ליזה

    הכרויות באינטרנט זה דבר מצחיק, משעשע, מוזר, מעניין.... ואולי מתסכל היא המילה הכי מתאימה בעצם?!
    הייתי פותחת שני בלוגים שונים, אבל יש רק אחד. אז הבלוג יכיל את נושא ההכרויות באינטרנט והדייטים מחד, ואת הנושא של גידול תינוקות מאידך. הוא עשוי גם להכיל נושאים שקשורים להייטק ואינטרנט, אבל נחיה ונראה.
    אני יודעת שאלה לא ממש קשורים אחד לשני, אבל אלה החיים ויש רק בלוג אחד.

    ומכל הפוסטים, אני הכי גאה במדריך למתחיל המתחיל על שלושת חלקיו. שווה לקרוא.

    אנחנו מתעסקים בשטויות (או: כמה החיים יפים)

    35 תגובות   יום שבת, 23/6/07, 20:41

    אנחנו מתעסקים בשטויות, זה מה שאנחנו עושים. ככה כתב לי ערן בדינרי בתגובה על הפוסט של האנורקסיה, פתאום קולטים את זה אחרי שחוטפים איזה זעזוע כזה. והוא צודק סך הכל, כולנו מתעסקים בשטויות רוב הזמן ובטוחים שאלו הדברים הכי חשובים ביקום, אנחנו מטרידים את מוחנו בדברים שונים ומשונים כאשר יש הרבה דברים הרבה יותר חשובים מהם בעולם ובחיים בכלל. אבל זה נהדר, כי זה בעצם זה בדיוק הדבר שמראה שאנחנו חיים, העובדה שיש דברים שחשובים לנו ואנחנו משקיעים זמן ומרץ בהם גם אם הם לא נושאים ברומו של עולם, גם אם לא הנושאים הכי חשובים. 

     

    לפני כמה שנים חטפתי וירוס שנקרא אז "הוירוס של הקיץ", זו היתה מחלה של שבוע שגמרה אותי לגמרי, הרגשתי זוועה, עם חום גבוה, לא יכולתי לאכול כלום, לא יכולתי להסתכל על אוכל בכלל, לא יכולתי לקחת לגימה של מים אפילו, כל הגוף כאב לי מבפנים, בערתי, הרופא איים עליי שאתייבש ויאשפזו אותי, סבלתי מכל רגע, זה היה נורא. כל שפעת שחוטפים בצורה מעט קשה עושה לנו את זה, מרתקת אותנו למיטה ומוציאה מאיתנו את החשק לחיות, הופכת אותנו לגושי בשר שסובלים נורא ובוכים ומתפללים שזה רק יעבור. נראה כאילו שזה שם כדי להישאר לנצח, שלנצח לא נוכל עוד לעשות כלום.

     

    אחרי שבוע בלתי נסבל הבראתי, התהלכתי בעולם כמרחפת, לפתע הערכתי את החיים כל כך, ראיתי כמה הם יפים, הערכתי כל נשימה, כל לגימה, כל נגיסה, הודיתי על הדברים הכי פשוטים וכאילו-טריוויאלים, לא הבנתי איך קודם לא שמתי לב שכל כך טוב לחיות. גיליתי מחדש את חדוות החיים, הם היו יפים יותר אפילו מהימים שלפני המחלה. אני לעולם לא אשכח את התחושה ההיא שהיתה לי אז, היא היתה כל כך חזקה ומשמעותית בעיניי.

     

    אחרי הלידה חטפתי דלקת פרקים. לא יכולתי לדרוך על הרגליים, לא יכולתי לפתוח את כפות הידיים, כל תזוזה היתה מלווה בכאבי תופת, כאבים נוראים שאי אפשר לתאר אפילו, תחושת קישיון בכל המפרקים, הברכיים, המרפקים, מפרקי האצבעות אחד-אחד, כל צעד הרגיש כאילו אני דורכת על מסמרי ענק, אפילו הלסת כאבה לי. הגוף שלי לא נענה לי ולא עשה את מה שביקשתי, וגם כשהוא כבר הסכים להיכנע לדרישותיי זה היה בכאב עצום ובקושי רב. לא זכרתי איך הצלחתי לנוע קודם לכן, זה נראה לי כמו חלום רחוק ומתוק, כמו מצב שלא ישוב עוד לעולם. כל מי שאי פעם פרץ דיסק, סבל מבעיות ברכיים קשות, או סבל מדלקת פרקים מבין את התחושה הזו של אי יכולת להיות אדם רגיל, של מוגבלות, של הגוף הסרבן, של הכאב, אוי הכאב, הנורא שלא עוזב אותך לרגע.

     

    כשהבראתי, אחרי תקופה של סבל, שוב למדתי להעריך את הדברים הכי בנאלים בחיים, את התנועה ולו הפשוטה ביותר, את ההליכה - צעד אחרי צעד, את הישיבה ללא הכאב שלא מרפה, את הזכות לאגרף את כף היד ולפתוח אותה, את ההקלדה על המקלדת, את העובדה שפשוט לא כואב, אני שם ולא  כואב לי, מדהים. שוב החיים  היפים נגלו לעיניי, החיים הנפלאים, חיים ללא כאב וללא מגבלות תנועה, חיים של חופש תנועה פשוטו כמשמעו. יכולתי לעוף ממש, לרוץ,  כולי הייתי הערכה לחיים שלי שחזרו לקדמותם אחרי שכבר לא האמנתי שזה יקרה.

     

    אבל לא משנה מה, כמעט תמיד אחרי שבוע גג שוכחים את תחושת ההיי הזו, וחוזרים להתלונן על דברים מטופשים, וחוזרים לחשוב על הדברים "הלא-חשובים". וזה חבל מצד אחד, כי אם היינו זוכרים היינו מעריכים את החיים ואת הדברים הפשוטים הרבה יותר ומבינים שהם לא מובנים מאליו, בכלל לא. ומצד שני זה טוב, זה נהדר, כי זה אומר שאנחנו חיים. ואנשים שחיים לא חייבים כל הזמן לחשוב רק כמה טוב לחיות, אלא מתרכזים בחיים עצמם, והחיים לא תמיד מתמקדים בדברים הכי חשובים, אפילו בדרך כלל לא.

     

    אז תמיד כשנהיה חולים ממש או כשניתקל במקרה קשה במיוחד ניזכר כמה בעצם אנחנו מתעסקים בזוטות וכמה החיים יפים, וגם כמה הם נדיפים, אבל תמיד קצת אחר-כך בין אם כמה דקות ובין אם כמה ימים, נחזור לעסוק בשלנו, בשטויות שלנו, וזה טוב וזה נהדר, כי אנחנו חיים.

     

     

    הערה: הפוסט הזה כבר כתוב אצלי יומיים, וכבר חשבתי על שני דברים אחרים שאני רוצה לפרסם קודם. אבל איכשהו גם הפוסט של אורית היום נגע בדיוק בנקודה הזו. כי אחרי שחטפה פריצת דיסק משתקת וללא תזוזה היא עברה לרחף ולעופף, אפילו המינוחים זהים, אז כבר הייתי חייבת לפרסם את האחד הזה בכל זאת. השאר יחכו קצת. 

     

     


    ואם כבר אז כבר -

    תשמעו את המוסיקה הנפלאה של ערן בדינרי המוכשר ברמות כאן.

    תראו את התמונות הנפלאות שיוצרת אורית גפני הסופר-המוכשרת כאן וכאן.

     


    ובלי קשר בכלל. סתם שתדעו, קיבלתי כוכב אדום על התמונה מהתקופה שהייתי רזה מדי בצורה מחרידה, זו מהפוסט של האנורקסיה. איזה חוסר רגישות יש לאנשים לפעמים.

     


    לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה 

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (35)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        25/6/07 06:58:

       

      צטט: iddan 2007-06-24 17:51:05

       

      מאוד באופנה בשנים האחרונות לומר שרמת האושר או השלווה הפנימית היא ענין גנטי, ותנאים סביבתיים בגדול אינם משנים אותה, להוציא במשך תקופות הטמעת שינויים קצרות.

       

      מחקרים הראו שאנשים עניים שזכו בלוטו והפכו למיליונרים חזרו לרמות האומללות המקוריות שלהם לאחר תקופת אופוריה קצרה.

       

      אותה תזה טוענת שאדם מאושר ישאר כזה גם אם יהפוך למשותק (!)

       

      אז מכיון שרובנו בכיינים בטבענו, נבכה על כך שלא חוננו בגנטיקה של אנשים מאושרים :)

      אני לא חושבת שהתיאוריה הזו נכונה. גם לגבי העניים שזכו בלוטו תמיד אפשר לטעון שהסתנוורו מכמות הכסף ונהגו בו בצורה לא סביה מרוב התלהבות, התעוורו וסונוורו.

       

      אני כן מאמינה שאדם מאושר יישאר כזה גם אם יהפוך למשותק, כי להיות מאושר זה לראות את הטוב שבדברים, בעיקר שבדברים הקטנים, וזה לא סתם להיות עם חיוך מרוח על הפרצוף 24 שעות ביממה.

       

      אני כן מאמינה שרמת השלווה ניתנת לשיפור ולשינוי. לפחות אצלי זה קרה איכשהו.

       

      אבל תמיד הכי טוב להאשים איזשהו גורם. אז טוב שיש את מי להאשים.

      צטט: מו קושלה 2007-06-24 19:19:52

      אני מעדיפה להתעסק בשטויות.

      זה אומר שאין לי בעיות הרות גורל על הראש. זה אומר שהכל בסדר איתי.

       

      יחי השטויות. ותחי חגית חדאד ששומעת את השטויות שלי כל ערב ועדיין ממשיכה להיות חברה :)

      אין כמו השטויות. אין כמו להיות פטורה מבעיות הרות גורל. אין כמו חברות. ואין כמו חגית חדאד.

      צוחק

      צטט: maayan_s 2007-06-24 20:58:21

      ליזה,

      אני כ"כ מזדהה עם מה שכתבת. כתבת מקסים.

      בתקופה האחרונה הרגשתי המון כאב. ולאו דווקא פיזי. פתאום תקופה קשה שנפלה עלי ככה בהפתעה.

      ולמרות זאת, כל הזמן (טוב, האמת שמידי פעם...) אני אומרת לעצמי שלא אכפת לי לכאוב, לכעוס או להיות עצובה כי אני מרגישה. אני חיה. ואני מעדיפה את זה על פני כך שהחיים יחלפו ככה סתם מעלי בלי כלום.

      תודה מעיין. אני שמחה שלמרות הכאב והתקופה הקשה את מצליחה לראות מעבר. מקווה שתראי תקופות טובות ותנוחי מהכאב.

      צטט: ארז פרץ 2007-06-24 23:31:36

      מבין אותך. קשה להעריך דברים, רק כשהם אינם - הם מקבלים נפח ופרופורציה שלא חשבנו עליהם.

       

      אבל אסור להתעסק בדברים שאינם או שהיו גרועים, ולא להתנחם מצרות, אלא להגדיל את הפרופורציות שלנו, ולראות רחוק יותר

       

      בזמן הנקע הרגשתי רע. כאבים, לא יכלתי ללכת. לא כיף.

      אסור שזו תהיה הפרופרוציה שלי לחיים טובים, למרות שאני מודה לאלוקים על כל יום שבו אני הולך. 

      אם נהיה עסוקים רק בלשמוח ולהודות על החיים אז לא נשאף גבוה יותר. אתה צודק שאסור לקחת את זה בתור נקודה להשוואה ולקפוא על השמרים. אבל בשבוע שאחרי, שבוע אחד אחרי שהנקע שלך עבר לחלוטין, מותר לרחף ולהינות מזה, הרווחת את השבוע הזה ביושר. אחר-כך צריך להמשיך ולשאוף ולחלום ולהציב מטרות ולהתקדם הלאה, כדי שהחיים יהיו עוד יותר טובים.

      שוב אני איתך, אתה איתי, מסכימים כרגיל. מחייך

        24/6/07 23:31:

      מבין אותך. קשה להעריך דברים, רק כשהם אינם - הם מקבלים נפח ופרופורציה שלא חשבנו עליהם.

       

      אבל אסור להתעסק בדברים שאינם או שהיו גרועים, ולא להתנחם מצרות, אלא להגדיל את הפרופורציות שלנו, ולראות רחוק יותר

       

      בזמן הנקע הרגשתי רע. כאבים, לא יכלתי ללכת. לא כיף.

      אסור שזו תהיה הפרופרוציה שלי לחיים טובים, למרות שאני מודה לאלוקים על כל יום שבו אני הולך. 

        24/6/07 23:09:

       

      צטט: ron0000 2007-06-24 02:06:19

      זה נכון, התחושה הזאת שכשאנחנו חולים, נראה לנו שהכאב, כל כך מוחשי, לא יתכן שיעלם אי פעם, מופתעים כל פעם מחדש כשאנחנו מבריאים, ואז שוב השגרה הופכת אותנו לכאלה שמקבלים את כל הטוב כמובן מאליו.

      אחרי קריאת "על העיוורון" הבטחתי לעצמי שלעולם לא אשוב להיות אותו אדם , אבל - לא קיימתי.

      ואני שוב אותו אדם, המקבל כל דבר טוב כמובן מאליו. 

      כולנו חוטאים בלשוב ולהיות אותו אדם. מקבלים דברים כמובן מאליו ומתרגשים מדברים שחשובים לנו אבל לא עניינים של חיים ומוות. אבל אלה החיים. אנחנו אנושיים בסופו של דבר.

      צטט: ניר הולצמן 2007-06-24 02:19:46

      בדיוק חשבתי על זה היום.

      מדי פעם נתקלים בדברים

      שמכניסים את החיים והצרות הקטנות לפרופורציה.

      נזכרים בזה מדי פעם. מדי פעם זה מספיק. לא צריך כל הזמן. ואז מודים על הצרות הקטנות-גדולות שלנו.

      צטט: שחר י 2007-06-24 09:33:51

      לחיי הדברים הקטנים:

      קפה קטן בפינה מוצלת שמשקיפה על רחוב.

      לקחת את הכלב והילד לגינה.

      טיול קטן באופניים עם חבר.

      להיות בים עד שעה אחרי השקיעה.

      לשבת ולדבר.

      לשמוע מוסיקה.

       

      כל השאר הם הדלק לפעילויות האלו. (את כולם הספקתי בסופ"ש הזה..)

      אין כמו הדברים הקטנים, הם שנותנים את הטעם לחיינו. צריך לדעת להינות מהם.

      נשמע שהיה לך סופ"ש נפלא.

      צטט: פוקסי 2007-06-24 09:46:49

      מסכים בהחלט

      כתבתי משהו על דבר דומה אצלי בבלוג

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=40119

      אם בא לכם להציץ

      תודה

      והפוסט שלך יפיפה

      צטט: taya1 2007-06-24 09:52:38

      אני יכולה להעיד רק על עצמי

      השטויות שלי משעממות אותי.

      אז תמצאי שטויות יותר מעניינות.

      ודווקא אותי השטויות שלך מעניינות.

      צטט: michal_he 2007-06-24 13:47:42

      להתעסק בשטויות או בדברים קטנים זה דבר מעולה.

      אם אפשר להתעסק בדברים הקטנים זה אומר שלא נותנים לדברים הגדולים להפריע.

      ולתת לדברים הגדולים להפריע זה ממש לא כיף.

      אני דבקה בדברים הקטנים.

      אני בעד. כמה שיותר להתעסק בדברים הקטנים, זה אומר כמה שפחות לסבול מצרות של ממש.
        24/6/07 22:59:

       

      צטט: mai7 2007-06-24 00:07:50

       

      את כותבת נפלא ורהוט כמו תמיד.

       

      יודעת, תמיד הציק לי כשאנשים מחו כנגד כאב שאדם ביטא ולו הקל ביותר. בעיני זה תורגם כחוסר סבלנות  -אני לא צדקנית ואני טועה גם, לעיתים, אבל מאוד מאוד משתדלת להקשיב ולהבין שהאדם שמולי לא סתם בוחר לספר לי, לא סתם משתף.. גם אם לי זה נראה טיפשי. לו זה משהו שמציק. וברגע כזה אני מנסה לחשוב על הרגעים בהם דברים קטנים גרמו לי להרגיש רע והייתי זקוקה להבנה שלרוב לא הגיעה מפאת חוסר סבלנות של הסביבה. בנקודה שכזאת אני אוספת את כל ההבנה והסבלנות שאני יכולה.. לזה קוראים אי- ביקורת. אני רוצה להגיע לזה- להיות נקיה מביקורת.

      כן, החיים אוצרים בתוכם הרבה מאוד טוב, אבל עם הטוב יש גם רע שאינו תלוי ואסור לזלזל בתחושות של אנשים. דווקא בשעת פתיחות וסבלנות אפשר לגרום לאנשים להרגיש טוב.. להוביל אותם לטוב.. אני בטוחה שאת יודעת את זה היטב. התגובה של ערן מוכיחה שאת מתנהלת כך.

      לעולם לא נהיה נקיים מביקורת, זה הטבע. וגם לא צריך שנהיה כאלה. יש מינון שבו הביקורת היא טובה, יש מינונים שהיא הרסנית. לעומת זאת לדעת להקשיב, לדעת להיות שותף לדברים, זה בהחלט משהו חשוב. (ועל כל דבר קטן כזה יש לי כבר פוסט בראש, אני לא מאמינה. מאי - את באמת קשורה לגלגול הקודם שלי).

      אסור לזלזל באנשים, וגם לא בתחושות שלהם. צריך לתת לכל אחד את הכבוד המגיע לו ואת מקומו. ויהיה טוב.

      ותודה לך מחייך

      צטט: ארז טביב 2007-06-24 00:52:47

      כחוט השערה

      יותר מדי מתח והוא ניקרע

       

      כמו מגדל קלפים

      תוציא קלף והם נופלים

       

      כמו מגדל פיזה

      אין על ליזה

      נשיקה

      נבוךנבוךנבוך

      וואו, תודה

      צטט: יואב עינהר 2007-06-24 00:55:30

      כמי שאובחן בטעות כחולה לב במצב קריטי.

      הרגשתי ממש כמו אדם שאומרים לו שיש לו שנה לחיות.

      למזלי זה ארך רק שבוע.

      אבל בשבוע הזה תיכננתי לשנות את החיים שלי מקצה אל הקצה.

      לעזוב הכל, לסגור את הסטודיו, למכור את הדירה,לנסוע.

      נשאלת השאלה מה ההבדל בין שנה לבין חמישים?

      אני מחכה לפוסט על זה. תתחיל לעבוד.

      ההבדל בין שנה לחמישים - עצום. עצום ורב.

      בחמישים שנה תספיק לפתח קריירה, לגדל ילדים, לשחק עם הנכדים.

      בשנה - תספיק לעשות טיול מסביב לעולם.

      אם תסגור את הסטודיו, תמכור הכל ותיסע כנראה שתתחרט על זה ב-49 השנים שאחרי השנה של הטיול.

      צטט: guynf 2007-06-24 01:00:14

      השכיל ואמר את זה איינשטיין "הכל יחסי".

      אני לא חושב שיש דבר כזה מוחלט "הדברים החשובים באמת", זה סובייקטיבי לגמרי. מה שחשוב לאחד, הוא שולי לשני.

       

      מה שחשוב הוא שאני ועוד הרבה אנשים כאן נהנים לקרוא את הפוסטים שלךמחייך

      איינשטיין בהחלט אמר דברים נכונים (למרות שכולנו סבלנו ממנו בקורסים של הפיסיקה הנוראיים האלה).

      אין דברים מוחלטים, אבל החיים והבריאות הם דברים שחשובים באמת, כולנו מבינים את זה בעיקר כשאנחנו לא בדיוק בקו הבריאות.

       

      ומה שחשוב שאני נהנית שאתם קוראים ומגיבים. ותודה ענקית צוחק

      צטט: מיכל גזית 2007-06-24 01:25:56

      גדולי הפילוסופים כתבו על כך שהמפגש עם המוות מחבר לחיים, נותן להם משמעות,

      אבל לפעמים מספיקים גם דברים קטנים יותר,

      פוסט כזה, כתוב מהלב, כמו שאת כל כך יודעת,

      מאפשר תזכורת וחיבור לחיים

      (ואכן, גם של אורית, שאותו קראתי קודם)

      תודה ליזה על כל מה שאת

      מה שאתה מאבד גורם לך להבין מה שיש לך. אפילו אם אתה מאבד אותו רק לשבוע או אפילו פחות (כמו במקרה של השפעת).

      לפעמים צריך להזכיר ולהיזכר.

      ומיכל - תודה מכל הלב.

        24/6/07 21:38:

       

      צטט: ערן בדינרי 2007-06-23 22:57:06

      ליזה,

       

      אני בוכה עכשיו, משם מגיעה התגובה:

       

      אני אומר את מה שעל ליבי לטוב ולרע. לא מתבייש להציג את הטוב שבי אבל גם לא את ההיפך. זה הבלוג שלי וכך אני גם מתנהל ביום יום.

      לפעמים אני מרגיש שההתעסקות עם האתר היא שטויות כי החיים מתרחשים מחוץ לאתר הזה.

      אבל כשאני מקבל הודעות מרגשות מאנשים שלא הגיבו לי בפוסט עצמו אבל מספרים לי כמה הם התרגשו מהכנות שלי וכמה זה עשה להם טוב ברמה המעשית, כשאני קורא דבר כזה אז האתר הוא לא שטויות. הוא חי ונושם.

      אבל בזמן האחרון קיבלתי גם הודעות קשות. קשות עד כדי כך שעצוב לי לראות כיצד העולם הזה, שיש בו אנשים שכלפי חוץ הם התגלמות הטוב, כיצד ברגע שאתה רושם משהו אפל מעברך- אתה הופך לשנוא עבורם. שנוא עד כדי כך שבכי של תינוק לא יגע בליבם. עד כדי כך השנאה היא עיוורת.

      אין "שטויות". הכל בר משמעות ומשפיע על הכל, גם הדבר הכי פעוט.

      אני מרגיש תמיד שאת אדם מאד מיוחד. את יקרה לי ולעוד הרבה אנשים. יש כמה סיבות אך הסיבה העיקרית היא פשוטה:

      את מרגישה.

      והרגש הכי פשוט הוא מלא במשמעות ורחוק מלהיות שטויות.

      תודה לך.

      ערן.

      אני דווקא התכוונתי שכל העיסוקים בחיינו הם שטויות, לא רק האתר. גם הנעליים החדשות שאני רוצה לקנות, ולצאת למסעדה, וגם שלא הספקתי ללכת לבנק, ואפילו הקידום בעבודה, הכל שטויות ביחס לחיים. הקפה בכלל שטויות ביחס לדברים אחרים בחיינו. אבל כל אלה שטויות שחשובות לנו באמת.

      ואני חולקת עליך, החיים מתרחשים גם בתוך האתר הזה, לפעמים להיות פה, לדבר עם אנשים, לדון איתם, זה יותר טוב מהרבה דברים אחרים, אתה יכול להשוות את זה למשל ללשבת מול הטלויזיה? לפעמים גם מכירים פה אנשים אמיתיים שהתקשורת איתם יוצאת אל מחוץ לתגובות, ולפעמים אפילו פוגשים אותם באמת.

       

      הכנות שלך מרגשת, והיא נפלאה, והיא גם כואבת. ויש אנשים שונים ממך שהיא מציקה להם ומטרידה אותם, כי היא באה גם במלוא כיעורה ולא רק במלוא היופי שלה. היצירה שלך מדהימה, ומצליחה לגעת ולפרוט על מיתרי הרגש, וזה קשה להגיע לשם, ואתה הצלחת. היא מאוד מזכירה את הכנות שלך, כי היא באה מאותו מקום עמוק.

       

      תמיד יהיו כאלו שיאהבו אותך וכאלו שישנאו אותך, בעיקר כשאתה הולך עם האמת שלך עד הסוף, בעיקר כשאתה מתבלט, כי אלו החיים. תצטרך ללמוד להתרחק מהשונאים, תצטרך ללמוד שלא להיפגע מהם ולא לקחת אותם קשה, כי תמיד יהיו כאלו. מי שהשנאה עיוורת בעבורו ומעוורת אותו הוא זה שסובל מזה, לעולם לא הייתי רוצה להיות במקומו. והם סמוכים ובטוחים שהם טובים ממך, ומתנשאים מעליך בשנאתם, אבל להיות מלא שנאה זה להיות במקום רע, תמיד תזכור את זה.

       

      וערן - אני משתדלת. ותודה.

      ליזה

      (יצא לי פוסט באשמתך, או אולי בזכותך) 

       

        24/6/07 20:58:

      ליזה,

      אני כ"כ מזדהה עם מה שכתבת. כתבת מקסים.

      בתקופה האחרונה הרגשתי המון כאב. ולאו דווקא פיזי. פתאום תקופה קשה שנפלה עלי ככה בהפתעה.

      ולמרות זאת, כל הזמן (טוב, האמת שמידי פעם...) אני אומרת לעצמי שלא אכפת לי לכאוב, לכעוס או להיות עצובה כי אני מרגישה. אני חיה. ואני מעדיפה את זה על פני כך שהחיים יחלפו ככה סתם מעלי בלי כלום.

        24/6/07 19:19:

      אני מעדיפה להתעסק בשטויות.

      זה אומר שאין לי בעיות הרות גורל על הראש. זה אומר שהכל בסדר איתי.

       

      יחי השטויות. ותחי חגית חדאד ששומעת את השטויות שלי כל ערב ועדיין ממשיכה להיות חברה :)

        24/6/07 17:51:

       

      מאוד באופנה בשנים האחרונות לומר שרמת האושר או השלווה הפנימית היא ענין גנטי, ותנאים סביבתיים בגדול אינם משנים אותה, להוציא במשך תקופות הטמעת שינויים קצרות.

       

      מחקרים הראו שאנשים עניים שזכו בלוטו והפכו למיליונרים חזרו לרמות האומללות המקוריות שלהם לאחר תקופת אופוריה קצרה.

       

      אותה תזה טוענת שאדם מאושר ישאר כזה גם אם יהפוך למשותק (!)

       

      אז מכיון שרובנו בכיינים בטבענו, נבכה על כך שלא חוננו בגנטיקה של אנשים מאושרים :)

       

        24/6/07 13:47:

      להתעסק בשטויות או בדברים קטנים זה דבר מעולה.

      אם אפשר להתעסק בדברים הקטנים זה אומר שלא נותנים לדברים הגדולים להפריע.

      ולתת לדברים הגדולים להפריע זה ממש לא כיף.

      אני דבקה בדברים הקטנים.

        24/6/07 09:52:

      אני יכולה להעיד רק על עצמי

      השטויות שלי משעממות אותי.

        24/6/07 09:46:

      מסכים בהחלט

      כתבתי משהו על דבר דומה אצלי בבלוג

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=40119

      אם בא לכם להציץ

        24/6/07 09:33:

      לחיי הדברים הקטנים:

      קפה קטן בפינה מוצלת שמשקיפה על רחוב.

      לקחת את הכלב והילד לגינה.

      טיול קטן באופניים עם חבר.

      להיות בים עד שעה אחרי השקיעה.

      לשבת ולדבר.

      לשמוע מוסיקה.

       

      כל השאר הם הדלק לפעילויות האלו. (את כולם הספקתי בסופ"ש הזה..)

        24/6/07 08:36:

       

      צטט: אורית גפני 2007-06-23 21:17:33

      ליזה יקרה,

       

      קודם כל, אני מוחמאת, מופתעת, נבוכה... את מדהימה!

       

      אני משוכנעת שאחרי חוויות כאלה נשארות פרופורציות גם לאורך זמן. נכון שלפעמים אנחנו מתעצבנות, כועסות, עצובות... אבל עמוק בפנים יודעות שזה חולף, שבאופן בסיסי טוב לנו.

       

      הריחוף... שלב הכרחי אחרי הטראומה, אבל טוב שהוא לא נשאר, ושחוזרים למיקוד.

      אורית הנהדרת,

      את מוכשרת בצורה בלתי רגילה, אז למה שאני לא אחלוק את זה עם עוד אנשים, שייהנו גם הם.

      את צודקת שזה נשאר איפשהו, אנחנו זוכרות את זה מדי פעם, והפרופורציות נשמרות, אבל תחושת הריחוף וההודייה על כל דבר הכי קטן חולפת לה. וככה זה צריך להיות, אי אפשר לחיות עם הכרת תודה בלתי פוסקת. יש גם חיים לחיות ודברים לעשות.

      והתמונה שצרפת, היתה התמונה שהכי עשתה לי "וואו" בכל האתר שלך אני חושבת. תודה שהבאת אותה לפה. וגם חיברת אותה למילים.

      צטט: ז'אן פייר 2007-06-23 21:22:01

      מה היינו עושים בלי כאב...

      מצד שני כדאי להשתדל גם לא לסגוד לו.

      כל מילה נכונה. הכאב נותן לנו להעריך את האין-כאב. לסגוד לו זה מסוכן, להכניס את עצמנו ללופ של כאב מיותר. צריך פרופורציות (כמו שלבנה אמרה).

      צטט: thki 2007-06-23 21:28:42

      כשמחליטים לעשות משהו עושים וכמו שאמרת במקום לחשוב על החיים פשוט לחיות אותם

      למרות שלפעמים הם נראים לנו כמו פרומו של פיסגת שאיפתנו.

      פשוט לחיות את החיים - בדרך כלל זה ככה. רק לפעמים נזכרים לחשוב על החיים עצמם.

      צטט: איירבוס-max 2007-06-23 21:52:31

      רציתי לאזן אותך בגלל הכוכב המרושע, אבל אי אפשר פעמיים ב- 24 שעות.

       

      החומרים שאת כותבת עליהם, ליזהליזה, בכזה כשרון ובכזו אנושיות - הם תמצית חיינו שנעים, כל הזמן, בין דרמות גדולות (לטוב ולרע), לבין חיי יומיום "רגילים".

      הגלגל מסתובב כך שבתקופת רגיעה - מישהו אחר סובל, וכשהוא חוזר לשגרה, עט הסבל על מישהו אחר.

      איו ואקום, אבל יש חיים, שצריך להעריכם מדי יום ביומו,

      וגם לשכוח להעריכם.

      אחרת איך יהיו הם חיי יומיום שגרתיים?

      חנוך יקירי - העיקר הכוונה. ולפחות ליד התמונה כבר אין כוכב אדום, היא חזרה לאיזון כשמישהו נחמד נתן לה ירוק.

      מילותיך נפלאות, תודה.

      צטט: טל אלכסנדרוביץ שגב 2007-06-23 22:12:07

      פשוט נכון. חבל שאנחנו לא תמיד זוכרים את זה.

      העיקר שנזכור את זה בזמנים שקשה ועצוב לנו.

      צטט: ויק. 2007-06-23 22:37:48

      יפה מדהימה שלי

      את מביאה כאן דברים מאוד חשובים

      כיף שיש לנו אותך !

       

      אוהבת המון!!!!!נשיקה

       

      נ.ב

      למככב האדום :חסר רגשות נראת לי המילה המתאימה

      ליזה את הרבה מעבר לזה שימי פס!

       

      ויק.

      ויק נפלאה שלי,

      תודה לך, התגובות שלך תמיד מחממות לי את הלב. אוהבת אותך.

        24/6/07 08:27:

       

      צטט: אור-ית 2007-06-23 20:49:04

      איתותים ,

      כך אני קוראת לסימנים האלה שגורמים לנו להבין את המשמעות האמיתית והחשובה בחיים .

      לשמוח בחלקנו ולשמח אחרים .

      תודה לך .

      איזו מילה יפה מצאת לזה. תודה.

      צטט: אביב מצא 2007-06-23 20:58:06

      את לא מפספסת, הפוסט מעולה כרגיל.

       

      העיסוק בדברים הקטנים הוא בטבע שלנו, עד שחוטפים זבנג רציני ומקבלים פרופורציות.

      קרה לי כמה פעמים בחיים, ולא שכחתי להעריך אף אחד מהם אחרי שקרה, אבל זה אישי בשביל טוקבק.

      טוב שלא שכחת להעריך, חשוב לזכור את זה מדי פעם. העיסוק בדברים הקטנים הוא בדרך כלל החיים שלנו. ותודה :-)

      צטט: process 2007-06-23 20:58:09

      ליזה, אכן נראה שלך ולאורית יש טלפתיה - וחבל שכל אחת מכן עברה חוויות כאלה, ממש לא מגיע לכן!

       

      סליחה על ה"פיוטיות", אבל החיים הם לפעמים כמו ים עם גלים - כשאתה בפנים, והגלים מכים בך, צריך להיות מסוגל להרים את הראש כדי לראות רחוק, קדימה.

       

      כן, החיים זה דבר נפלא. גם אם יש לפעמים קטעים מעצבנים, מטרידים - צריך להרים את הראש ולראות מעבר לגל!

       

      תודה - ותתעלמי מאנשי הכוכבים האדומים.

      טלפתיה עם אורית זה כבוד גדול בשבילי, היא נהדרת (אתה בטח יודע). יש דברים גרועים מאלה, העיקר שהכל כבר בסדר עכשיו.

      הפיוטיות שלך נפלאה, אהבתי מאוד את הדימוי, הוא כל כך נכון.

      מהאדומים אני כבר לא מתרגשת כבר צברתי כמה כאלה. וחוץ מזה, מישהו נחמד כבר תיקן את האדום ההוא. ותודה לו.

      צטט: liran denesh 2007-06-23 21:00:08

      מכירה בדיוק את ההרגשה שתיארת אותה - כיצד במצבי משבר מטופשים או במצבי חולי מרגיזים לומדים פתאום להעריך את הדברים הטובים ביותר בחיינו - ואז, למרבה הצער, אחרי כמה ימים חוזרים להתעסק בעניינים קטנוניים שבשגרה.

       

      הלוואי שבאמת ניתן היה לעזוב בצד את כל הבעיות הטיפשיות, הויכוחים הלא משמעותיים ועניינים קטנים ומרגיזים - ותמיד להרגיש ברי מזל

      לפחות נזכור מדי פעם שאנחנו ברי מזל, וכמה זה נפלא. כי זה באמת נפלא.

      צטט: levana feldman 2007-06-23 21:04:06

      ליזה,

      זהו פוסט חשוב ביותר.

      אסור לקחת את החיים כמובן מאליו. צריך להעריך כל דבר שיש,

      לראות את חצי הכוס המלאה...

      ופרופורציות...חשוב ביותר מחייך

      לבנה החכמה שלי, פרופורציות זה באמת שם המשחק. נשמור על האופטימיות שלנו ועל החיוך.

      צטט: levanas 2007-06-23 21:10:12

      כמו שאמרת:

      מצד שני זה טוב, זה נהדר, כי זה אומר שאנחנו חיים

      ורוב הזמן אני מעדיפה להתעסק בזוטות ושלא יהיו לנו יותר מדי סיבות להתעסק בדברים החשובים באמת :-)

      אני בעדך. הלוואי שנתעסק רק בשטויות כמה שיותר.

      צטט: levanas 2007-06-23 21:11:22

      ובלי קשר בכלל. סתם שתדעו, קיבלתי כוכב אדום על התמונה מהתקופה שהייתי רזה מדי בצורה מחרידה, זו מהפוסט של האנורקסיה. איזה חוסר רגישות יש לאנשים לפעמים.

       

      איך? איך אפשר? כמה רוע :-(

      זה באמת לא ברור לי. יש אנשים, מסתבר.
        24/6/07 02:19:

      בדיוק חשבתי על זה היום.

      מדי פעם נתקלים בדברים

      שמכניסים את החיים והצרות הקטנות לפרופורציה.

        24/6/07 02:06:

      זה נכון, התחושה הזאת שכשאנחנו חולים, נראה לנו שהכאב, כל כך מוחשי, לא יתכן שיעלם אי פעם, מופתעים כל פעם מחדש כשאנחנו מבריאים, ואז שוב השגרה הופכת אותנו לכאלה שמקבלים את כל הטוב כמובן מאליו.

      אחרי קריאת "על העיוורון" הבטחתי לעצמי שלעולם לא אשוב להיות אותו אדם , אבל - לא קיימתי.

      ואני שוב אותו אדם, המקבל כל דבר טוב כמובן מאליו. 

        24/6/07 01:25:

      גדולי הפילוסופים כתבו על כך שהמפגש עם המוות מחבר לחיים, נותן להם משמעות,

      אבל לפעמים מספיקים גם דברים קטנים יותר,

      פוסט כזה, כתוב מהלב, כמו שאת כל כך יודעת,

      מאפשר תזכורת וחיבור לחיים

      (ואכן, גם של אורית, שאותו קראתי קודם)

      תודה ליזה על כל מה שאת

        24/6/07 01:00:

      השכיל ואמר את זה איינשטיין "הכל יחסי".

      אני לא חושב שיש דבר כזה מוחלט "הדברים החשובים באמת", זה סובייקטיבי לגמרי. מה שחשוב לאחד, הוא שולי לשני.

       

      מה שחשוב הוא שאני ועוד הרבה אנשים כאן נהנים לקרוא את הפוסטים שלךמחייך

        24/6/07 00:55:

      כמי שאובחן בטעות כחולה לב במצב קריטי.

      הרגשתי ממש כמו אדם שאומרים לו שיש לו שנה לחיות.

      למזלי זה ארך רק שבוע.

      אבל בשבוע הזה תיכננתי לשנות את החיים שלי מקצה אל הקצה.

      לעזוב הכל, לסגור את הסטודיו, למכור את הדירה,לנסוע.

      נשאלת השאלה מה ההבדל בין שנה לבין חמישים?

       

       

      .

        24/6/07 00:52:

      כחוט השערה

      יותר מדי מתח והוא ניקרע

       

      כמו מגדל קלפים

      תוציא קלף והם נופלים

       

      כמו מגדל פיזה

      אין על ליזה

      נשיקה

        24/6/07 00:07:

       

      את כותבת נפלא ורהוט כמו תמיד.

       

      יודעת, תמיד הציק לי כשאנשים מחו כנגד כאב שאדם ביטא ולו הקל ביותר. בעיני זה תורגם כחוסר סבלנות  -אני לא צדקנית ואני טועה גם, לעיתים, אבל מאוד מאוד משתדלת להקשיב ולהבין שהאדם שמולי לא סתם בוחר לספר לי, לא סתם משתף.. גם אם לי זה נראה טיפשי. לו זה משהו שמציק. וברגע כזה אני מנסה לחשוב על הרגעים בהם דברים קטנים גרמו לי להרגיש רע והייתי זקוקה להבנה שלרוב לא הגיעה מפאת חוסר סבלנות של הסביבה. בנקודה שכזאת אני אוספת את כל ההבנה והסבלנות שאני יכולה.. לזה קוראים אי- ביקורת. אני רוצה להגיע לזה- להיות נקיה מביקורת.

      כן, החיים אוצרים בתוכם הרבה מאוד טוב, אבל עם הטוב יש גם רע שאינו תלוי ואסור לזלזל בתחושות של אנשים. דווקא בשעת פתיחות וסבלנות אפשר לגרום לאנשים להרגיש טוב.. להוביל אותם לטוב.. אני בטוחה שאת יודעת את זה היטב. התגובה של ערן מוכיחה שאת מתנהלת כך.

       

        23/6/07 22:57:

      ליזה,

       

      אני בוכה עכשיו, משם מגיעה התגובה:

       

      אני אומר את מה שעל ליבי לטוב ולרע. לא מתבייש להציג את הטוב שבי אבל גם לא את ההיפך. זה הבלוג שלי וכך אני גם מתנהל ביום יום.

      לפעמים אני מרגיש שההתעסקות עם האתר היא שטויות כי החיים מתרחשים מחוץ לאתר הזה.

      אבל כשאני מקבל הודעות מרגשות מאנשים שלא הגיבו לי בפוסט עצמו אבל מספרים לי כמה הם התרגשו מהכנות שלי וכמה זה עשה להם טוב ברמה המעשית, כשאני קורא דבר כזה אז האתר הוא לא שטויות. הוא חי ונושם.

      אבל בזמן האחרון קיבלתי גם הודעות קשות. קשות עד כדי כך שעצוב לי לראות כיצד העולם הזה, שיש בו אנשים שכלפי חוץ הם התגלמות הטוב, כיצד ברגע שאתה רושם משהו אפל מעברך- אתה הופך לשנוא עבורם. שנוא עד כדי כך שבכי של תינוק לא יגע בליבם. עד כדי כך השנאה היא עיוורת.

      אין "שטויות". הכל בר משמעות ומשפיע על הכל, גם הדבר הכי פעוט.

      אני מרגיש תמיד שאת אדם מאד מיוחד. את יקרה לי ולעוד הרבה אנשים. יש כמה סיבות אך הסיבה העיקרית היא פשוטה:

      את מרגישה.

      והרגש הכי פשוט הוא מלא במשמעות ורחוק מלהיות שטויות.

      תודה לך.

      ערן.

        23/6/07 22:37:

      יפה מדהימה שלי

      את מביאה כאן דברים מאוד חשובים

      כיף שיש לנו אותך !

       

      אוהבת המון!!!!!נשיקה

       

      נ.ב

      למככב האדום :חסר רגשות נראת לי המילה המתאימה

      ליזה את הרבה מעבר לזה שימי פס!

       

      ויק.

      פשוט נכון. חבל שאנחנו לא תמיד זוכרים את זה.
        23/6/07 21:52:

      רציתי לאזן אותך בגלל הכוכב המרושע, אבל אי אפשר פעמיים ב- 24 שעות.

       

      החומרים שאת כותבת עליהם, ליזהליזה, בכזה כשרון ובכזו אנושיות - הם תמצית חיינו שנעים, כל הזמן, בין דרמות גדולות (לטוב ולרע), לבין חיי יומיום "רגילים".

      הגלגל מסתובב כך שבתקופת רגיעה - מישהו אחר סובל, וכשהוא חוזר לשגרה, עט הסבל על מישהו אחר.

      איו ואקום, אבל יש חיים, שצריך להעריכם מדי יום ביומו,

      וגם לשכוח להעריכם.

      אחרת איך יהיו הם חיי יומיום שגרתיים?

        23/6/07 21:28:

      כשמחליטים לעשות משהו עושים וכמו שאמרת במקום לחשוב על החיים פשוט לחיות אותם

      למרות שלפעמים הם נראים לנו כמו פרומו של פיסגת שאיפתנו.

        23/6/07 21:22:

      מה היינו עושים בלי כאב...

      מצד שני כדאי להשתדל גם לא לסגוד לו.

        23/6/07 21:17:

      ליזה יקרה,

       

      קודם כל, אני מוחמאת, מופתעת, נבוכה... את מדהימה!

       

      אני משוכנעת שאחרי חוויות כאלה נשארות פרופורציות גם לאורך זמן. נכון שלפעמים אנחנו מתעצבנות, כועסות, עצובות... אבל עמוק בפנים יודעות שזה חולף, שבאופן בסיסי טוב לנו.

       

      הריחוף... שלב הכרחי אחרי הטראומה, אבל טוב שהוא לא נשאר, ושחוזרים למיקוד.

       

      ובדיוק מתקופת הביניים שבין הריחוף והמיקוד - תמונת "ריחוף ממוקד":

       

      ריחוף ממוקד

      ובלי קשר בכלל. סתם שתדעו, קיבלתי כוכב אדום על התמונה מהתקופה שהייתי רזה מדי בצורה מחרידה, זו מהפוסט של האנורקסיה. איזה חוסר רגישות יש לאנשים לפעמים.

       

      איך? איך אפשר? כמה רוע :-(

       

      כמו שאמרת:

      מצד שני זה טוב, זה נהדר, כי זה אומר שאנחנו חיים

      ורוב הזמן אני מעדיפה להתעסק בזוטות ושלא יהיו לנו יותר מדי סיבות להתעסק בדברים החשובים באמת :-)

        23/6/07 21:04:

      ליזה,

      זהו פוסט חשוב ביותר.

      אסור לקחת את החיים כמובן מאליו. צריך להעריך כל דבר שיש,

      לראות את חצי הכוס המלאה...

      ופרופורציות...חשוב ביותר מחייך

        23/6/07 21:00:

      מכירה בדיוק את ההרגשה שתיארת אותה - כיצד במצבי משבר מטופשים או במצבי חולי מרגיזים לומדים פתאום להעריך את הדברים הטובים ביותר בחיינו - ואז, למרבה הצער, אחרי כמה ימים חוזרים להתעסק בעניינים קטנוניים שבשגרה.

       

      הלוואי שבאמת ניתן היה לעזוב בצד את כל הבעיות הטיפשיות, הויכוחים הלא משמעותיים ועניינים קטנים ומרגיזים - ותמיד להרגיש ברי מזל

        23/6/07 20:58:

      ליזה, אכן נראה שלך ולאורית יש טלפתיה - וחבל שכל אחת מכן עברה חוויות כאלה, ממש לא מגיע לכן!

       

      סליחה על ה"פיוטיות", אבל החיים הם לפעמים כמו ים עם גלים - כשאתה בפנים, והגלים מכים בך, צריך להיות מסוגל להרים את הראש כדי לראות רחוק, קדימה.

       

      כן, החיים זה דבר נפלא. גם אם יש לפעמים קטעים מעצבנים, מטרידים - צריך להרים את הראש ולראות מעבר לגל!

       

      תודה - ותתעלמי מאנשי הכוכבים האדומים.

        23/6/07 20:58:

      את לא מפספסת, הפוסט מעולה כרגיל.

       

      העיסוק בדברים הקטנים הוא בטבע שלנו, עד שחוטפים זבנג רציני ומקבלים פרופורציות.

      קרה לי כמה פעמים בחיים, ולא שכחתי להעריך אף אחד מהם אחרי שקרה, אבל זה אישי בשביל טוקבק.

        23/6/07 20:49:

      איתותים ,

      כך אני קוראת לסימנים האלה שגורמים לנו להבין את המשמעות האמיתית והחשובה בחיים .

      לשמוח בחלקנו ולשמח אחרים .

      תודה לך .

       

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ליזה פיירמן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין