צטט: ליריתוש 2008-09-04 11:32:37

הוי, כמה שאנחנו טועים בחיים, לא רק כלפי ילדים, גם כלפי מבוגרים...

אומרים עלינו שאנחנו לא טועים רק כשאנחנו כבר לא כאן בעולם...

אז כל זמן שאנו פה ואנו טועים, הגדולה היא להתנצל בכנות שבאה מהלב.

 

 תודה לירית,

להתנצל בכנות שבאה מהלב - הייתי רוצה שנגיע למצב ש... זה לא ייחשב "גדולה" אלא משהו טבעי...

עשיתי טעות, לא בהיסח דעת, אלא בדרך מחשבה, שהיתה אז מושרשת

בתודעתי.

לאחר, כמה דקות, חשבתי שבעצם לא נכון נהגתי.

נסעתי לבי"ס , שם למדה בתי, החזרתי אותה הביתה והתנצלתי.

היא לא סלחה לי.

היא טענה וממשיכה לטעון שכל מה שאני עושה זה מתוך אינטרסים.

צטט: רונתי 2008-09-04 12:44:31

אז זהו, שבדיוק בגלל שזה דורש גדלות נפש להודות בטעות, כנראה רוב האנשים ימשיכו להיות עצבניים בלי להתנצל.

אלה שיודעים שהם זקוקים לעזרה, דווקא פחות זקוקים לה מאלה שאינם מודעים לכך אפילו...

גם בתגובה זו וגם בתגובה הראשונה, של לירית, וכמדומני בעוד כמה תגובות, חוזר העניין של "גדלות נפש", הנדרשת כדי להודות בטעות.

ואני שואל -

למה, בעצם?

הרי כל אחד מאיתנו יודע שהוא לא מושלם.

כל אחד ואחד מאיתנו חווה פעם את הרגע הזה, שבו אתה אומר: "איך יכולתי להגיד ש... איך יכולתי לשכוח ש... איך לא שמתי לב ש..."

צטט: מיכאלה 2008-09-04 13:08:09

 

 

ועוד אמר קורצ'אק, אחד מגדולי המחנכים, שלא לומר הדגול: "דמעות הן מלוחות. מי שמבין זאת יכול לחנך ילדים, מי שלא מבין, לא יכול לחנכם".

 

 

 

תודה שהזכרת את יאנוש קורצ'ק,

האמירה שלי בפוסט הזה היא יישום של חלק מתורתו -

קורצ'ק מבהיר בכתביו את החשיבות של מתן הלגיטימציה לילדים לטעות,

והוא מרחיב זאת למתן לגיטימציה גם למבוגרים לטעות.

הוא מרחיק לכת בכך, ובחלק השני של ספרו "כיצד לאהוב ילדים" (או "איך לאהוב ילד" בתרגום עדכני יותר של אורי אורלב) הוא שוטח בפני הקורא את כל השגיאות שהוא עצמו עשה בהתנהגותו כלפי ילדים. יש שגיאות שהוא אומר בפירוש שהוא מתבייש בהן, אך גם אז - הוא לא מסתיר אותן, אלא מתמודד, מנתח את המצב ומשתמש בשגיאות ובהבנתן על מנת להפוך את עצמו - ואותנו - לבני אדם טובים יותר.

ליאור יקר ,

הכתיבה שלך מקסימה ,רהוטה ,ברורה ומעבירה את המסר .

כולנו עושים טעויות,  גם כלפי ילדינו וגם כלפי חברינו,

הגדולה היא להכיר בטעות ולנסות למנוע אותה בעתיד.

אני מאוד אוהבת את המילה הכתובה וממליצה אותה גם לאחרים

טעיתם? פגעתם? כן הבטן מתהפכת לה רק מהמחשבה

אבל.....כולנו בני אדם וכולנו טועים.

קחו עט ודף,  וכתבו ,

כתבו כמה האדם הזה שפגעתם בו חשוב לכם ,

כתבו לו כמה הוא מיוחד

וכמה טוב לכם במחיצתו

כתבו את התכונות החיוביות שבו ועוד כל דבר שעולה בראשכם

אבל רק לטובה , ומסרו לו עם המון כוונה.

מבטיחה שהוא ירגיש מצויין...ואתם?  אתם תהיו בעננים ,

פשוט תרגישו נפלא.

תודה ליאור ששיתפת אותנו.

רק עכשיו אני קוראת את מה שכתבת

זה כתוב ממש בבהירות.

מעניין ונכון מאד :). חלק מהנזק זה התהליך

שבו ההורה מפעיל אגו ואינו מודה בטעות.

זה מתואר מקסים והאמת, שנכון לגבי כל

מערכת יחסים.

אתה כותב רגיש וחכם, ו"שנון" במובן הטוב.

והלוואי שהרבה הורים יקראו, והלוואי שהרבה הורים יישמו.

התמונה של הילד הקטן שעדיין הולך עם ראש כפוף נשארת בזיכרון, וטוב שכך.

עדית

צטט: רוני פרישוף 2008-10-11 23:18:06

אהבתי ויישמתי..

 

(במאמר מוסגר, צריך להיזהר מפני אימוץ ה"פטנט" של בקשת סליחה כדרך לחמוק מאחריות,

 

ראה ערך הבעל המכה והפרחים של היום שאחרי. עדיף שתהיינה כמה שפחות סיבות לבקשת סליחה,

 

כי רק כשהיא נדירה היא יקרה ומשמעותית).

תודה על התגובה,

חשוב לי להדגיש:

אני מתכוון לעוולות שאנו עושים בהיסח הדעת.

כולנו יכולים להתעצבן, כולנו יכולים לזרוק משפט "שנון" חסר טעם,

כולנו יכולים להתעלם ממצוקת האחר כאשר אנו טרודים במשהו, שייתכן ולאחר מכן ייראה בעינינו שולי...

אלימות - זה כבר סיפור אחר.

מה שכתבתי בשום אופן אינו תקף לגבי בעל מכה ולא לגבי הורה מכה או מתעלל.

אהבתי ויישמתי..

(במאמר מוסגר, צריך להיזהר מפני אימוץ ה"פטנט" של בקשת סליחה כדרך לחמוק מאחריות,

ראה ערך הבעל המכה והפרחים של היום שאחרי. עדיף שתהיינה כמה שפחות סיבות לבקשת סליחה,

כי רק כשהיא נדירה היא יקרה ומשמעותית).

צטט: walker 2008-09-04 23:40:25

פוסט יפה ! יכול להיות שאת אלמנט הסליחה אפשר להרחיב ליחסים עם אנשים בכלל

ולא רק ליחסים עם ילדים.

מצד שני אני מתלבט לעיתים אם לבקש סליחה ממישהו לאחר זמן ,

שכן יש בכך לעיתים מעין "זריית מלח  על הפצעים" אחרי שכבר הגלידו.

בקיצור הנושא מעניין ולי אישית אין תשובה חד משמעית מתי לבקש סליחה ומתי לא

-מקווה לשמוע עוד תובנות ממך..

אני מאמין שגם לאחר זמן בקשת הסליחה תהיה אפקטיבית,

אבל

יש לזכור שבפוסט אני מדבר על עוולות שנעשים בהיסח הזעת, משהו שיכול לקרות לכולנו.

אם מדובר בעוול חמור בהרבה מזה שאני מתאר בפוסט,

או במשהו הנעשה במזיד,

או משהו שעצם אזכורו עלול "לעורר שדים מרבצם",

אז...

כאן באמת אי אפשר לתת תשובה חד משמעית. כאן באמת יש להיות מעורה היטב בהתרחשויות ולהכיר היטב את הנפשות הפועלות על מנת לשקול ולהחליט איך לנהוג.

צטט: ד"ר נמרוד 2008-09-04 12:04:22

קודם כל -- כוכב.

היכולת לראות את הטעויות האלה, להודות בפני הילד כשעשית טעות, ולתת לגיטימציה לרגשות הקשים שמן הסתם התעוררו בו בעקבות הטעויות האלה (הילד, למשל, בטח הרגיש נעלב וקצת מפוחד מההערות העצבניות שאבא שלו העיר לו בזמן שהילד בסך הכל עזר לאבא הזה) -- זה מה שעושה את ההבדל בין חוויה מתסכלת יומיומית לבין חוויה שצריך לשכוח ולהדחיק, כי אין אף אחד בסביבה שיבין ושיאשר את החוויה הזאת. 

בחרתי לצטט את המשפט הזה מתוך תגובתך,

מכיוון שזו באמת נקודה חשובה במיוחד:

אותה חוויה

יכולה להיות חוויה יומיומית, אמנם לא נעימה ומתסכלת, אך לא יותר מכך,

או

יכולה להיות חוויה קשה וטראומטית.

ואני לא מגזים.

אם הילד יקבל הסבר, ואם ההורה יוכל לדבר על כך עם הילד באופן פתוח, אז זה יעזור בבניית החוסן של הילד גם לפעמים הבאות - הוא יידע שלפעמים אנשים הם פחות רגישים, במיוחד כשהם ממהרים או טרודים, והוא יידע שגם לו מותר להתקשות, להזדקק לעזרה, במצבים מסוימים. הוא יזכור שגם לו קורה לפעמים שהוא מתעצבן, וכו'.

לעומת זאת, אם נניח לילד הזה לעבד את החוויה, וחוויות דומות לה, לגמרי בעצמו לבדו,

אז סביר להניח שהוא ילך לאפשרות הגרועה ביותר - רק אני לא מוצלח, רק אני לא יודע, וכו'...

(על הנטייה ללכת לאפשרות הגרועה ביותר העולה על הדעת, ועל טיפול במצב הזה - אפשר לקרוא בפוסט מס' 8)

היי ליאור

תודה על הפוסט, לבי נחמץ כשקראתי את זה, אני כל כך כל כך מכירה את זה מהחיים...

בוא ננסה לנתח את המקרה משתי זוויות ראייה: חושית ופסיכולוגית.

חושית, יש כאן הבדלי קצב דראמטיים, וגם הבדלי התארגנות ותכנון.

מה שכן, שגם האב וגם הבן אינם חשים "במקום הבטוח" שלהם.

פסיכולוגית, יש כאן תהליך של פגיעה נרקיסיסטית, האבא מאדיר את עצמו ועל כן תופס את הילד כממשיכו, ולכן שואף ורוצה שילדו יהיה X והילד... נמצא במקום אחר.

אני לא חושבת שיעזור להתנצל. זה רק בונה את הקיבעון הבא. אני חושבת שהאתגר של מטפלים הוא ליצור איזה מין סביבה שבה גם הבן וגם האב ירגישו בנוח ויבנו את עולמם יחד, בסופו של דבר. למצוא את הביטחון האבוד, האהבה שמתחבאה.

שתהיה שנה טובה לכולנו!

תודה ליאור

על מה שכתבת בשפה פשוטה וקולחת.

(לשמחתי ידעתי לבקש סליחה מהבת שלי,

כשהגזמתי בתגובה.)..ולא רק מבתי.

אני לא מתביישת להודות בטעות שעשיתי.

הלוואי ורiב האנושות תהיה כפי שאתה מציע כאן.

*ושמחה בשביל ילדיך שיש להם אב כמוך.

פוסט נהדר

חשוב להיות מודעים לכך שאנחנו לא מושלמים

ואם עושים טעות, זה בסדר, אנחנו אנושיים ומטעויות לומדים

אבל אם עשינו טעות כלפי אחר, זה לא בושה להתנצל ואפילו רצוי.

ליאור

יופי של פוסט.

ברור שאנחנו לא מושלמים,

אף אחד לא וכדי שנאפשר לילדים שלנו

לקבל את עצמם כלא מושלמים,

זה חלק מהתפקיד שלנו להודות בכך

בפניהם ולבקש סליחה. זאת לא פחיתות כבוד

זאת גדלות נפש. *

יפה כתבת.

נכון לא רק לילדים...

פוסט יפה ! יכול להיות שאת אלמנט הסליחה אפשר להרחיב ליחסים עם אנשים בכלל

ולא רק ליחסים עם ילדים.

מצד שני אני מתלבט לעיתים אם לבקש סליחה ממישהו לאחר זמן ,

שכן יש בכך לעיתים מעין "זריית מלח  על הפצעים" אחרי שכבר הגלידו.

בקיצור הנושא מעניין ולי אישית אין תשובה חד משמעית מתי לבקש סליחה ומתי לא

-מקווה לשמוע עוד תובנות ממך..

לתת לך חיבוק מלא אהבה\

פוסט כל כך יפה

כל כך נכון

כן, עלינו לחיות כך

הילדים שלנו לא באמת שלנו

נתנו לנו לשמור עליהם, לתחזק אותם, להביא אותם למקום הגבוהה ביותר אליו יוכלו להגיע בנשמתם

כאשר אנו טועים

כאשר אנו אנושיים

חלק מהלמידה שלנו אותם

להגיד

טעינו, רוצים לתקן, זאת הדוגמא החינוכית ערכית שאני דוגלת בה גם עם תלמידים

זה עובד

במקום להאשים כאשר עושים טעות, את האחר...

מודים בה

ומתקנים אותה

כל כך פשוט

להודות בטעויות ובקשת סליחה הם בסיס לתקשורת תקינה עם ילדים, בן זוג, קולגות ואחרים.

פוסט מעניין וחשוב מאוד.

אחזור לככב,

איריתה

צטט: תלתלית 2008-09-04 14:51:59

המילים שלך הן מתנה. ואני דומעת.

כמה קל ההסבר שלך לאיך להיות אדם טוב יותר.

הלוואי והעולם היה לומד ממך קצת יותר.

תודה, ליאור.

המילים שלך הם מתנה. ואני דומעת.

כמה קל ההסבר שלך לאיך להיות אדם טוב יותר.

הלוואי והעולם היה לומד ממך קצת יותר.

תודה, ליאור.

ליאורי, כמה שהפוסט הזה חשוב. פשוט מתנה.

תנו לילדים להיות.

תנו להם לנשום.

גם אתם הייתם שם. במקום הילדי הזה, הפגיע הזה.

הכאב נשאר לעולם. הצלקות הנפשיות חזקות יותר מצלקות הגוף.

אני יודעת. מניסיוני האישי הכואב.

רק אהבה, לך ולכולם-

שרון.

ליאור -

מקסים אתה מתאר את הדברים

מבטא את הקול החשוב הזה באופן חד, ברור וצלול.

המון הורים פוגעים בילדים בלי לשים לב, בלי להבין איזו השפעה יש לכך על עתידו של הילד, על דמויו העצמי, על אמונתו בעצמו... ולא ארחיב, הרי הרשימה מורכבת.   זה נכון לכל ילד וילד, וזה מתעצם עוד יותר כאשר מדובר בילד רגיש.

יאנוש קורצאק חיבר אמנה המאגדת זכויות יסוד שיש לכל ילד בעולם. בין הזכויות הוא כלל את הזכות לאהבה, כבוד ותנאים אופטימלים לגדול ולהתפתח. הזכות לחיות את ההווה (ולא להיות נדחף לממש שאיפות עתידיות של אחרים), להיות נאמן לעצמך, לעשות שגיאות, להיכשל, לקבל יחס רציני, לזכות להערכה, לשאוף ולבקש ולשאול...   לכל ילד הזכות שיכבדו את הצער שלו.

אז זהו, שבדיוק בגלל שזה דורש גדלות נפש להודות בטעות, כנראה רוב האנשים ימשיכו להיות עצבניים בלי להתנצל.

אלה שיודעים שהם זקוקים לעזרה, דווקא פחות זקוקים לה מאלה שאינם מודעים לכך אפילו...

חשוב מאוד

נכון מאוד

וצריך לחשוב ע"כ ברצינות

באהבה ורד נוטמן

קודם כל -- כוכב.

פוסט חשוב וחכם. היופי הוא שככל שהעיניים שלנו נפקחות לסוג כזה של אירועים, אנחנו מתחילים לראות את זה בכל מקום ולהבין דברים שלא הבנו קודם, פשוט מפני שההורים שלנו לא התנצלו בפנינו מעולם על טעויותיהם -- לפחות ככה זה היה אצלי. 

הנקודה שאתה מעביר היא חשובה וקריטית. לא פעם באים עליי בטענות שהגישה שלי תמימה משום שאני דורש מהורים להיות מושלמים. אבל זה לא נכון, וזה לא העניין. הורים הם בני אדם, וגם הם עושים טעויות. אבל היכולת לראות את הטעויות האלה, להודות בפני הילד כשעשית טעות, ולתת לגיטימציה לרגשות הקשים שמן הסתם התעוררו בו בעקבות הטעויות האלה (הילד, למשל, בטח הרגיש נעלב וקצת מפוחד מההערות העצבניות שאבא שלו העיר לו בזמן שהילד בסך הכל עזר לאבא הזה) -- זה מה שעושה את ההבדל בין חוויה מתסכלת יומיומית לבין חוויה שצריך לשכוח ולהדחיק, כי אין אף אחד בסביבה שיבין ושיאשר את החוויה הזאת. 

הודאה בטעויות ובקשת סליחה הן באמת סימן לגדלות-נפש. תודה על הפוסט שלך.

הוי, כמה שאנחנו טועים בחיים, לא רק כלפי ילדים, גם כלפי מבוגרים...

אומרים עלינו שאנחנו לא טועים רק כשאנחנו כבר לא כאן בעולם...

אז כל זמן שאנו פה ואנו טועים, הגדולה היא להתנצל בכנות שבאה מהלב.