כותרות TheMarker >
    ';

    מדפסת מחוברת לבטן

    קטעי סיפור שבועיים

    ארכיון

    0

    דמיון ממשיך ומטעה

    19 תגובות   יום חמישי, 4/9/08, 11:48

     כל הזכויות לצילום שמורות ל getty images

    פעם היו לי הקצב והיכולת לרקוד עד השעות הקטנות וגברים כנשים בילו עימי, לא מוצאים עצמם מרוב שמחה. קולפת הייתי באיטיות את רגשותיהם, מרדדת פחדיהם ובמחשבה נאצלת מובילה אותם בבטחה,  צעד לאחור ושניים קדימה, אחד לשמאל, ועוד אחד ימינה.

    צריכים הייתם לראות את פניהם! את העיניים, את הסומק, את החיוך ! את לחלוחית הגעגוע וחסרון הלב... ובאופן מיוחד, להקשיב צריכים הייתם, לשטף דיבורם! עצים רבים לא נתנו מענה לשפע הנייר שנזקקו לו ברושמם את פסוקי ליבם אלי. שולחים אצבעות זריזות אל חלקי גופי, מלטפים, נטולי בושה, בדחף חסר פשרות, כפתורי עונג ואנחה סמויים שלי. נותנים לי להרגיש אחת מהם. מטעימים אותי קורטוב מזיעתם. מרטיבים את צווארי באדי נשימתם כשהם גוהרים עלי במרץ בלתי נלאה. 

    אך לא עוד. זקנה אני. עייפתי. גופי חורק. אין עוד בי הלהט לחלוב את עסיסם,  להשיב את רוחם או לסעוד את נישמתם. אין בי שום חפץ. לא עוד בכוחי לעזור. לא אשוב להמיס את ליבם כשהם יושבים  מולי נועצים עיניהם באבריי.

    מתגעגעת אני לקולם בסיימם משפטיהם. רוצה לראותם מסיגים מילותיהם אחור, בחמת זעם, כועסים על שנאמר, מושכים דבריהם חזרה.  לרגעי חיים אלו אני מתאווה... קשישה... בטרם עת ננטשה. מפנה אני כעת את דרכי, לצעירה קלת משקל.  למאהבת טובת מראה, שרק הדמיון הרופף בינינו את מחזריי ממשיך  ומטעה.

    (מזכרונותיה של מכונת כתיבה)

    דרג את התוכן:

      תגובות (19)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        8/9/08 22:16:

      צטט: שקט על עקב גבוה 2008-09-07 08:09:18


      ואפילו שיש בי מן התכונה הסקרנית הזו

      להציץ בסופה של האימרה לפני שאקרא אותה על פי סדר,

      התענגתי מן האישה הזו, תמהתי באיזו בהירות היא

      סופדת אותה.

      אפילו נזכרתי ברחבת ריקודים אחת מעץ חורק

      בה רקדתי כשלחלוחית הגעגוע וחסרון הלב בוקעים ממני...

       

      ואיך אזכר ואתגעגע למה של חויתי מעולם?

       

       

      תענוג.

      פוסט כשר למהדרין כתבת. אפשר לחוש כל מילה. יאללה לעבודה!

       

        8/9/08 15:35:

      צטט: יואל עיני 2008-09-06 22:37:02

      צטט: ניפי 2008-09-04 14:54:58

      גדול !! זה מזכיר לי תרגיל שעשיתי פעם בו רשמתי מזכרונותיו של פינג'ן ושמו משה :)

       

      ארטישוקה צודקת. רוצים פינג'אן ושמו משה!

       

       

       


      הנה לכם:

      פנג'ן ושמו משה

       


      ואפילו שיש בי מן התכונה הסקרנית הזו

      להציץ בסופה של האימרה לפני שאקרא אותה על פי סדר,

      התענגתי מן האישה הזו, תמהתי באיזו בהירות היא

      סופדת אותה.

      אפילו נזכרתי ברחבת ריקודים אחת מעץ חורק

      בה רקדתי כשלחלוחית הגעגוע וחסרון הלב בוקעים ממני...

       

      ואיך אזכר ואתגעגע למה של חויתי מעולם?

       

       

      תענוג.

        6/9/08 22:46:

      צטט: אפי גבזו 2008-09-05 23:53:24

      ראשית, מעתה אתייחס לכל חפץ שפג תוקף בכבוד הראוי לו. לא אשליכהו כלאחר יד אלא לאחר מחשבה. לא יצא לי המון לכתוב במכונת כתיבה מהזן העתיק. לא בגלל שאני צעיר ח"ו אלא בגלל שלא היה לי כזו. הפעם היחידה (כמעט) היתה כשכתבתי את ספר המחזור שלי בתיכון, עשיתי זאת לצד בנות שעשו בחינת בגרות במזכירות או משהו כזה. הכי כיף זה הצליל של סוף השורה וההחזרה בהינף יד של כל העסק להתחלה. בעצם מה שהכי כיף זה להקיש באטרף מסויים כך שכל המחושים מסתבכים ביחד. סוג של וואנדליזם ספרותי..אחר כך צריך להפריד בזהירות ולהתנצל בפני כל אות. תהיה נשמתה צרורה בצרור מכתבים.

       

      את הפלונטר הזה של זרועות המקשים אלף סופרים לא הצליחו לפרום. ואנדליסט מעורר אמפטיה אתה.

       

        6/9/08 22:40:

      צטט: wonders 2008-09-05 21:24:59

      ישר נזכרתי ב"הרמס בייבי" של ואלטר פאבר בספרו של מאקס פריש "הומו פאבר"

      מכונת כתיבה שהיא שותפה לדרך, אני התחלתי להקליד על מכונת כתיבה כזאת - מכאנית, שהיה צריך ממש  ל ה  ק  י  ש   עליה כל אות וכל רווח. אחר כך הייתה החשמלית שקפצה עם כל נגיעה, ואחר כך המקלדת.... האצבעות זוכרות מאליהן את המיקומים רק עצמת ההקשה השתנתה.

      בדיוק! קיבלתי אחת כזאת למשמורת לפני שלושה חודשים. הייתה שייכת לאיש שנפטר בגיל 91 וכתב עימה מכתבים ומסמכים לאחוות "הבונים החופשיים" בירושלים. איש סוד מרתק שיצא לי לדובב ולצלם בחודשי חייו האחרונים. בקרוב הסרט.

       

        6/9/08 22:37:

      צטט: ניפי 2008-09-04 14:54:58

      גדול !! זה מזכיר לי תרגיל שעשיתי פעם בו רשמתי מזכרונותיו של פינג'ן ושמו משה :)

       

      ארטישוקה צודקת. רוצים פינג'אן ושמו משה!

       

        6/9/08 14:11:

      צטט: ידידונט 2008-09-04 14:42:18


      חח חמוד

      אישה או גבר בשנות חייהם המאוחרות עם סיגנון הכיבושים בקטע שלך וההצלחות שנחלו בזמנם לדעתי לא אמורים להרגיש עצוב אולי קצת געגוע אם כי אני לא בטוחה גם לא הייתי קשישה עדיין רואים את החיוך של סיפוק מהחיים אצל הקשישים והרשות לצעירים נתונה מראש מיצוי והשלמה של היצרים בזמן אמור להשאיר אותנו במקום הרבה יותר מסופק בגילאים מתבגרים לא כן..? ושוב כרגיל לא בשביל להחמיארגוע אבל הכתיבה כתיבה יואל....משו! ולמה תמיד קשישה ואהובה/מאהבת/נכזבת/מאכזבת/מורדת/עצובה(סתם שאלה) מה עם סיפור מהצד הזיכרי  בעל/מאהב...

      וגעגוע הוא תמיד קצת עצוב לא? למה את מתגעגעת אם לא למשהו שנפרדת ממנו כבר? ופרידה כמו פרידה לא?

      תמיד מאהבת אהובה מורדת ועצובה כי מהדהד בי הזכרון של היותי אישה. לפני שנים רבות. כל גבר נולד עם זכרון כזה שלשוא הוא מנסה להדחיק ולשכוח. ולי יש חופן שלם של חיים עם הצד הגברי/בעל/ מאהב.

      תודה על המילים החמות.  

        6/9/08 14:01:

      צטט: ים סוף לוי 2008-09-04 14:39:19


      ואני מכירה נשמה אחת עתיקה למודת חוויות ומקומטת המתגוררת לבדה בגוף אשה אחת, צעירה ויפה.. מטעה.

      אתה יודע מר עייני, זה actually לא משנה "מה" אתה כותב, זה איך שהמילים שלך מציירות את ה"מה" הזה

      שהופך את הקריאה אצלך לחוויה שונה במהותה מן הרגיל. תענוג צרוף.

      (וזה לא שהתוכן לא עושה את זה גם, תרגיע.)

      חחח..לא מזמן ראיתי איזה סרט עם מישל פייפר כמכשפה מקומטת הלובשת חזות צעירה. ..

      ואני עושה רק חצי מן העבודה, כותב, ואת עושה את המחצית השניה, קוראת ונדמה כי החוויה היא במפגש בין שני החצאים.

      כפי שכתבה באופן ניפלא דליה וירצברג-רופא

      תודה לך ובכל פעם שאת מגיבה בא לי לנסוע לסיני ומיד באה לי התראה.

        6/9/08 13:57:

      צטט: יובז 2008-09-04 14:31:40

      יואל,

      חלק מנוסטלגיה לתקופה שלא תחזור בניגוד ומכונת הכתיבה, בה כמעט ולא יצא לי להשתמש ואני מחליף אותה בשמחה במעבד התמלילים אפילו של דור א' המיושן, מהנייר לא נגמלתי. אין להשוות את העיתון הנפרס לרוחבו על שולחן ארוחת הבוקר ומשאיר מעטה דיו על האאצבעות אל מול הריחוק הקר שבכתבה הדיגיטלית וכמובן שאין להשוות ספר, חדש כישן, על ריחותיו המשתנים אל סיפור אינטרנטי טוב ככל שיהיה מפעם לפעם, כשהזמן והרוחות כבדים עליי, אני נכנס לחנות ספרים להריח, למשש. אפילו אתמול - "מלך עכברוש" של ג'יימס קלאוול מנערותי, להחזיק בספר, לקרוא שוב את סוף עלילותיו של לייטננט פיטר מארלו הבאת לי נוסטלגיה, רגע לפני סופש.

      אצל הדור החדש אין כלל תאווה או זכרון או נוסטלגיה לדיו. טוב שכך. נייר, עור, פשתן,עץ, עולם שהולך ונעלם. 

       

        6/9/08 10:57:

      צטט: ord 2008-09-04 11:59:44
      מכונת כתיבה איכותית זותי ובכלל שמעתי שהרטרו חזר בגדול אולי תחזור עטרה ליושנה ככה אני מקווה - לא מכונה אבל דומה :)

       מה דעתך על מדפסת שמקבלת קבצים ישירות מהלב,המוח? שמקליטה את הרגשות והמחשבות ומתרגמת למילים? את בעניין? העיצוב רטרו ?. כמו בסרט ברזיל, , או כמו בלייד ראנר? תגידי כבר, תגידי.אני עסוק בזה עכשיו.

        5/9/08 23:53:

      ראשית, מעתה אתייחס לכל חפץ שפג תוקף בכבוד הראוי לו. לא אשליכהו כלאחר יד אלא לאחר מחשבה. לא יצא לי המון לכתוב במכונת כתיבה מהזן העתיק. לא בגלל שאני צעיר ח"ו אלא בגלל שלא היה לי כזו. הפעם היחידה (כמעט) היתה כשכתבתי את ספר המחזור שלי בתיכון, עשיתי זאת לצד בנות שעשו בחינת בגרות במזכירות או משהו כזה. הכי כיף זה הצליל של סוף השורה וההחזרה בהינף יד של כל העסק להתחלה. בעצם מה שהכי כיף זה להקיש באטרף מסויים כך שכל המחושים מסתבכים ביחד. סוג של וואנדליזם ספרותי..אחר כך צריך להפריד בזהירות ולהתנצל בפני כל אות. תהיה נשמתה צרורה בצרור מכתבים.

       

        5/9/08 21:24:

      ישר נזכרתי ב"הרמס בייבי" של ואלטר פאבר בספרו של מאקס פריש "הומו פאבר"

      מכונת כתיבה שהיא שותפה לדרך,

      אני התחלתי להקליד על מכונת כתיבה כזאת - מכאנית, שהיה צריך ממש  ל ה  ק  י  ש   עליה כל אות וכל רווח.

      אחר כך הייתה החשמלית שקפצה עם כל נגיעה, ואחר כך המקלדת....

      האצבעות זוכרות מאליהן את המיקומים רק עצמת ההקשה השתנתה.

        5/9/08 20:28:

      צוחקצטט: ארטישוק ירושלמי 2008-09-05 17:24:26

      צטט: ניפי 2008-09-04 14:54:58

      גדול !!

       

      זה מזכיר לי תרגיל שעשיתי פעם

      בו רשמתי מזכרונותיו של פינג'ן ושמו משה :)

       

       

       

      ניפ, נא ובבקשה להעלות כפוסט.

       

      כן המפקדת צוחק!!

      צטט: ניפי 2008-09-04 14:54:58

      גדול !!

       

      זה מזכיר לי תרגיל שעשיתי פעם

      בו רשמתי מזכרונותיו של פינג'ן ושמו משה :)

       

       

       

      ניפ, נא ובבקשה להעלות כפוסט.
        4/9/08 14:54:

      גדול !!

       

      זה מזכיר לי תרגיל שעשיתי פעם

      בו רשמתי מזכרונותיו של פינג'ן ושמו משה :)

       

        4/9/08 14:42:


      חח חמוד

      אישה או גבר בשנות חייהם המאוחרות עם סיגנון הכיבושים בקטע שלך

      וההצלחות שנחלו בזמנם לדעתי לא אמורים להרגיש עצוב

      אולי קצת געגוע אם כי אני לא בטוחה גם לא הייתי קשישה עדיין

      רואים את החיוך של סיפוק מהחיים אצל הקשישים

      והרשות לצעירים נתונה מראש

      מיצוי והשלמה של היצרים בזמן

      אמור להשאיר אותנו במקום הרבה יותר מסופק בגילאים מתבגרים לא כן..?

      ושוב כרגיל לא בשביל להחמיארגוע

      אבל הכתיבה כתיבה יואל....משו!

      ולמה תמיד קשישה ואהובה/מאהבת/נכזבת/מאכזבת/מורדת/עצובה(סתם שאלה)

      מה עם סיפור מהצד הזיכרי  בעל/מאהב...

        4/9/08 14:39:


      ואני מכירה נשמה אחת עתיקה למודת חוויות ומקומטת

      המתגוררת לבדה בגוף אשה אחת, צעירה ויפה.. מטעה.

      אתה יודע מר עייני,

      זה actually לא משנה "מה" אתה כותב, זה איך שהמילים שלך מציירות את ה"מה" הזה

      שהופך את הקריאה אצלך לחוויה שונה במהותה מן הרגיל. תענוג צרוף.

      (וזה לא שהתוכן לא עושה את זה גם, תרגיע.)

        4/9/08 14:31:

      יואל,

      חלק מנוסטלגיה לתקופה שלא תחזור

       

      בניגוד ומכונת הכתיבה, בה כמעט ולא יצא לי להשתמש ואני מחליף אותה בשמחה במעבד התמלילים אפילו של דור א' המיושן, מהנייר לא נגמלתי.

       

      אין להשוות את העיתון הנפרס לרוחבו על שולחן ארוחת הבוקר ומשאיר מעטה דיו על האאצבעות אל מול הריחוק הקר שבכתבה הדיגיטלית

      וכמובן שאין להשוות ספר, חדש כישן, על ריחותיו המשתנים אל סיפור אינטרנטי טוב ככל שיהיה

      מפעם לפעם, כשהזמן והרוחות כבדים עליי, אני נכנס לחנות ספרים להריח, למשש.

      אפילו אתמול - "מלך עכברוש" של ג'יימס קלאוול מנערותי, להחזיק בספר, לקרוא שוב את סוף עלילותיו של לייטננט פיטר מארלו

      הבאת לי נוסטלגיה, רגע לפני סופש.

        4/9/08 11:59:


      מכונת כתיבה איכותית זותי

      ובכלל שמעתי שהרטרו חזר בגדול

      אולי תחזור עטרה ליושנה

      ככה אני מקווה - לא מכונה אבל דומה :)

      פרופיל

      יואל עיני
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין