הייתי ילד שונה. לא כמו כולם. חסר גבולות ומעצורים. בכיתה ד' ניצחתי את אלוף הבי"ס מכיתה ח' בריצת 60 מטר ושברתי את שיא בי"ס. כשהייתי קופץ לרוחק כמעט כל התלמידים היו בורחים מהשיעורים כדי לראות אותי. הייתי מנצח בהפרשים לא סבירים את השני אחריי. משהו כמו מטר. בגיל 13 כבר התאמנתי עם אלוף ושיאן ישראל לבוגרים בקפיצה לגובה. הייתה לי גישה שונה לריצה, לקפיצה, להכל. על המורה לספורט, היפה בבי"ס, הייתי אהוב במיוחד. ואני הייתי מאוהב בה. מה שאולי יכול להסביר את הרומנים שיהיו לי עם המורות שלי בתיכון ועם הקצינות בצבא. כשהיינו מסיימים את הלימודים באותן שעות היינו נוסעים אליה, אוכלים יחד ארוחת צהריים, מדברים ושומעים מוסיקה עד רדת החשיכה. אז הייתי חוזר הביתה. אחרי כל תחרות הייתי מחלק את מדליות הזהב שלי לבנות שהכי אהבתי. הייתי מלך הכיתה וכל הבנות היו מאוהבות בי. תמיד היה לי חבר הכי טוב אחד. תמיד הייתי מנתח כל דבר. מצבים , אנשים. לפרטי פרטים. שמתי לב לפרטים שאפילו הרגישים ביותר לא שמו אליהם לב, קישרתי ביניהם, בודדתי פרטים לא רלוונטים, הוספתי פרטים שאספתי ממקודם. כל רגע שחייתי, בביתי או כשיצאתי החוצה - אגרתי נתונים. ותמיד הגעתי לאיזשהי מסקנה לגבי משו. לא כולם אהבו את זה אצלי. אלה מהשכבה מעליי אמרו שאני סתם מזיין ת'מוח. בכיתה ט' היה לי חבר הכי טוב בשם אורן. הוא תמיד צחק ואמר שאף פעם לא פגש מישו עם יכולת ניתוח כזו. הוא היה היחיד שאיתו הרגשתי חופשי לנתח ולנתח. בכיתה י' עברתי לתיכון אחר ומאז לא ראיתי יותר את אורן. עד לאותו יום. זה היה לקראת סוף שירותי הצבאי. הייתי אז חייל בקרייה. אז כבר הייתי מכור לסמים קלים. עישנתי מריחואנה בכמויות בלתי סבירות. נפגשנו, דיברנו קצת, השלמנו פערים ואז אמרתי לו : "מחר יהיה פיגוע בדיזנגוף סנטר". יום אחרי זה היה פיגוע בדיזינגוף סנטר. מאז לא ממש חזרתי לעצמי. אחרי שנה בערך נפגשנו שוב במקרה ואז הוא שאל אותי : "איך ידעת?" הרגשתי - ידעתי את התשובה, אך שתקתי ומשכתי בכתפיי. בינתיים ההתמכרות שלי החליפה הילוך וכבר הייתי מכור לסמים קשים. מאוחר יותר הבנתי שבין השאר גם כדי לקבור את האירוע הזה בנוסף לאירועים אחרים בחיי שרציתי להדחיק. לפני שמונה שנים בערך כשהתנקיתי מסמים האירוע הזה החל להציק לי שוב. חיפשתי מישו שאוכל לספר לו בלי שיחשוב אותי למשוגע. התחלתי ללכת לטיפול אצל פסיכולוגית נורא נחשבת. אבל תמיד ידעתי מה היא הולכת לשאול ומה היא הולכת לענות. פעם היא החלה לבכות בגלל זה מחוסר אונים. אז התחלתי לדבר לעצמי במקום. הרבה יותר חסכוני. ולא פוגע באף אחת. מצאתי שהיא לא הכתובת הנכונה לדבר איתה על זה. החלטתי ללכת לטיפול בהיפנוזה אצל מהפנט בכיר אבל היפנטתי אותו בטעות. מאז אני סוחב את זה עימי בלי לשתף אף אחד. זה היה הראשון בסדרת אירועים בלתי מוסברים בחיי. המשך יבוא.
|