מבעד לחלוני, כאשר הייתי מביט בעובר אורח בעת שהוא חוצה את הרחוב, הייתי שואל את עצמי ותוהה: כיצד יעבור האיש את מבחנו של היצ’קוק? 

על אף שכבר הבטתי במאות מבחנים כאלה בעבר, לא למדתי לנבא את תוצאותיהם. כל שהצלחתי היה לנחש.

היצ’קוק היה כלבם של השכנים. כלב שחור וגדול, חזק ומראהו מאיים. עם זאת, תושבי הבתים מסביב הכירוהו כחביב וידידותי. שנים רבץ ברחוב ליד פתח ביתו ונמנם בשמש הבוקר. לא היה זה כלב שמסוגל להזיק למישהו. לעיתים נלחם בכלבים, לעיתים רודף קצת אחרי חתולים אולם לעולם לא יעז לפגוע באדם. למעשה, מי שהכירו מקרוב ידע שהיצ’קוק לא גיבור כזה גדול.

אף על פי כן, לא הכל היה כה פסטורלי. היה זה רחוב צדדי ותנועת האנשים בו מועטה מאוד, רחוב קטן ושקט. משום כך היה המבחן של היצ’קוק כה מרעיש ופתאומי. מפר את הדממה, מזעיק ומקפיץ את כל הסקרנים לחלונותיהם. עם זאת, מלבד הניבחן – עובר האורח, איש לא היה נבהל באמת. כולם ידעו שזהו רק מבחן.

היצ’קוק היה קולט שעובר האורח אינו מדיירי הרחוב כבר ממרחק עשרים מטר. הכלב לא נזקק אף לא למטר נוסף. בבת אחת היה מתנער מנמנומו, קם, מיישר מבט, נובח פעמיים ומיד אז, מסתער.  את ריצתו הגמלונית היה מגוון בקפיצות ודילוגים אשר למרות שהאטו את תנועתו, הוסיפו לו מימד מפחיד של הזדרזות, וגם אפשרו לו זמן למבחן.

ראשו שחור, לועו ענק, עיניו צהובות. אוזניו הענקיות היו מתנפנפות בקצב דילוגיו ואליהן צורפו גם נביחות, מעט מחוברות, בקצב תואם.

הנביחות במצב זה אגב, בפרט כשהן מחוברות ביניהן, מצביעות על זהירות ועל תוקפנות מוגבלת. אולם, מידע זה לא תמיד היה בידיהם של הניבחנים. הענק השחור שדהר לעברם כשאוזניו עולות ויורדות כמניפות, הדאיג אותם. הנביחות המחוברות כלל לא הרגיעו אותם. משניה זו ואילך הייתה זו הבמה שלהם.

כדי להבין את משמעות התנהגותו של הניבחן, יש להכיר את תבנית ההתנהגות הטריטוריאלית. עובר האורח הזר מגרה את היצ'קוק. הסתערותו היא התגובה על בסיס תבנית זו. מאומה לא מעבר לכך. לא שנאה, לא נקמה, לא תוכנית ולא החלטה.

היצ’קוק היה מתבונן היטב בעובר האורח בעת שהוא בוחן אותו. לא סתם מתבונן. קורא אותו. מזהה ללא קושי את פחדיו. היצ’קוק, כמו שאר הכלבים המנוסים בהתנהגות זו, הכיר היטב את מלאכתו.

בהתאם לכך, ראשית היה מסתער ואז, הרבה לפני שמגיע לחצי המרחק, קורא את התרשמותו של עובר האורח ומפרשה:  אדיש, חושש, הסטרי, לא צפוי, תוקפני ומסוכן או תוקפני והסטרי. הייתה זו קריאת מחשבות ממש, מכונת אמת לכל דבר.

כשאר הכלבים, היצ’קוק היה מוצא את סימני הפחד אותם חיפש בתנועות גוף מסוימות. הכלבים הם מומחים בשפת הגוף. קריאת פחדים באחר היא יכולת אלמנטרית עבורם, כך במיוחד כשהדברים אמורים בכלבים טריטוריאליים באופיים.

אני זוכר אנשים קופאים על מקומם כמו פסלים, אחרים מנפנפים בתיקם כמו הליקופטר. היצ'קוק חגג. היו שזעקו כאילו שוחטים אותם. היצ’קוק היה רווה נחת. אני זוכר בחור צעיר שדילג על גגות מכוניות חונות לכל אורך הרחוב. היצ’קוק אהב את זה. ואישה אחת שנדבקה לחומת האבנים כאילו נצלבה שם. המסכנה לא הרפתה מהחומה עוד דקות ארוכות לאחר שגירשתי את הכלב ממנה.

היצ'קוק אהב מהומות. יותר מכולם אהב היצ’קוק את הפורצים בריצה. אותם כה אהב עד שנהג לרדוף אחריהם עד שהסתלקו לחלוטין מהשכונה.

למעשה, היצ’קוק לא היה זקוק לסימנים כל כך ברורים כדי לדעת. הוא, כאמור, היה מומחה. לדידו הייתה מספקת האטת צעדים שאך בקושי ניתן להבחין בה. אפילו הפניית ראש המתוזמנת בהתאמה לנביחותיו, הייתה מעודדת אותו להמשיך ולפעול. כל סימן של פחד, של חשש או אי בטחון היו עבור היצ’קוק בבחינת גירוי על גירוי ודלק להתנהגותו. סוג של משחק. סיבה למסיבה ותו לו.

זכורים לי גם אנשים אחרים. כאלה שעל אף מראהו השועט, פונים אליו בחיוך ומבקשים ללטפו. הכלב היה מתקרר מיד. לעיתים היה מתלטף עימם ולעיתים היה חוזר משועמם לרבצו. ואלה השקועים בעולמם, ממהרים לדרכם, לא שמים לב וכלל אינם מתרשמים, עבור היצ’קוק הם היו רק אכזבה. שעמום.

 ואחד שלפתע התכופף לקרקע, נטל חופן חצץ והשליכו על היצ’קוק. עבור הכלב היה המקרה כמו קרח לכוס תה רותח. לא היה זה לפי כבודו ליבב ככלבלב אולם גם ללא יבבות, הרבה כבוד לא נותר לו בבוקר ההוא.

המשעשעים מכולם היו אלה אשר בקשו מהיצ’קוק להתקיף אותם. היו כאלה שממש דרשו זאת.

היצ’קוק לא תמיד היה מסתער. לעיתים התעצל, לעיתים נמנם ולעיתים סתם חסר חשק לשחק, אולם אז היה מופיע עובר אורח, ואף שהכלב היה רובץ ולא מביט בו, האיש התנהג כמטאודור. חדל לנוע לפתע, נדרך, נועץ מבטו וזז לאחור. היצ’קוק היה מתעורר מיד מתנומתו ואץ למשחקו. על כאלה לא ויתר הכלב מעולם.  

כיצד למד היצ’קוק את המשחק? כיצד התפתחו ידיעותיו וכיצד נוצרה התנהגותו?

אומנם חסרות עדויות באשר לתחילת ההתפתחות אולם לא קשה לנחש מה היו התרחישים. הכלב עלה על פסי התנהגות שגרעינה מולד אולם עיקרה נרכש. העובדה שהוא רבץ ברחוב דרך קבע, למד את נהלי הרחוב וזיהה את הדיירים, והעובדה שהיה זה רחוב שהתנועה בו מועטה, אלו חברו לעובדה שהיצ’קוק היה מרתיע במראהו ומעורר חשש ויצרו יחדיו קרקע שהיא וודאית להתפתחות כזו.

על כל פנים, ניסיונו של היצ’קוק הביא לכך שהוא סיווג את כולם במקומם הנכון. את המאיטים צעדיהם ואת המזדרזים. את הקופאים על מקומם ואת הנדבקים לחומת האבנים. את המתרשמים ואת אלו שאינם מתרשמים. גם את משליך החצץ סיווג היצ’קוק במקום משלו. אותו הוא זכר היטב. למן היום ההוא, נזהר הכלב ושמר מרחק גם מכאלו אשר רק התכופפו ושלחו ידם לקרקע בתגובה להסתערותו. 

כך או אחרת, אם תזדמן גם אתה לרחוב דוגפיר ולפתע תבחין בהיצ’קוק דוהר ישר לעברך, כאילו מבקש לטרפך, תזדקק למנה גדולה של שקט ובטחון עצמי. הם היחידים אשר יעמדו לצדך. זמן לא יעזור לך לפיכך, אל לך להזדרז. גם אם אתה אלוף בריצה, היצ’קוק מהיר ממך.

אל תהיה מרוכז במראה עיניך. נסה להתרכז במראה שלנגד עיני הכלב. אתה, תנועותיך ומראך החיצוני. הזהר לבל ישדר גופך רמזים אשר יהוו עבור היצ’קוק גירוי על גירוי. השתייך לסוג המאכזב.

זכור היטב! אם הוא פועל, נאמר נובח, עושה צעד קדימה... ואתה מגיב...זז אחורה, עוצר, נבהל... טעית חביבי.

הדברים חשובים בפרט כשאינך שומע נביחות מחוברות ועל אחת כמה וכמה כשאינך שומע נביחות כלל.

היצ'קוק או כלב אחר, בעיר הולדתך או בקצה מרוחק של העולם, אל תדליק אותו.

שימצא לו אחרים להשתעשע על חשבונם.