מעבר לגדר צץ זוג אוזניים. לבנות ארוכות. זקופות. ואף שחור ולח. קטיפתי ורך. שרטט בסקרנות.

זה היה בוקר שהחל לאיטו, לא ממש מעוניין להתמתח ולמלא את חובתו הבוקרית. משהו מעבר לצמרות הברושים רמז על סתיו שצפוי להגיע, ועל ריחות של אדמה רטובה, ואולי גם משיכות של אלפי גוונים ירוקים ואפורים, והבטחה לרוח ספוגית. אבל בינתיים דבר לא קרה, והבוקר הזה לא מיהר להתחיל, לא מיהר לקחת פיקוד על צבא הציפורים הרעשניות שניקרו לו בעפעפיים, ולא ממש ביקש לקחת אחריות על מה שצפוי ורצוי ועלול ועשוי למלא את שעותיו.

ובכל זאת קמתי מוקדם. הרגל של שנים. לא מסוגל אחרת.

למעלה באוויר הלא-מעובד היה תלוי ערפל תמוה. מה הסיפור שלך, רציתי לשאול אותו. אבל ממתי שואלים ערפל על כוונותיו או על סיפוריו? אף עלה לא זז.

אבל – ממש אף עלה!

כן, לא לשכוח: מסביב, בכל פרודות החלל האווירי מפוזר היה ריח של תוגה. וזו הייתה תוגה מסוימת, כזו שהכרתי, כזו מרומזת, כזו ריחנית ומתוקה. מתוגה! איזה יופי, הרגע המצאתי מלה... כזו שהגיחה לביקור מהעבר הרחוק. כזו שכואבת בצלעות התחתונות של בית החזה, כאב מתוק ומתוג ומתוגג.

לא שכחנו את זוג האוזניים הלבנות שהתנופפו מעבר לגדר, נכון? חמור לבן סקרן עמד שם. בועט ברגל עדינה של דוגמנית במוטות הגדר, מחייך מאוזן לאוזן (אלה הארוכות המתנופפות) והאף הגדול שלו מנסה להיתחב לכל כוך פוטנציאלי.

תראי, רציתי להגיד לך, תראי איזה חמוד זה. אני חושב שהוא הביא אתו את הריח המתוג הסתווי. את זוכרת שהרחנו כזה פעם? כשהיינו סטודנטים וגרנו במעונות הסטודנטים בגבעת רם בירושלים, את זוכרת?

אבל את רצית להיות מכשפה בבוקר העצלני הזה. רצית להדגיש כמה הכול לא פיירי, כמה את עייפה ממאבקים ומנאומים, כמה את שחוקה מחוסר-הבנה ומשיחות-נפש.

תגידי, רציתי להגיד לך, את לא חושבת שהחמור הלבן הזה הגיע לכאן עם סיבה? תחשבי רגע, כמה זה מסובך בשבילו לכרסם את החבל, לדלג על המשוכה, לפרוץ את האורווה ולמצוא את הדרך לכאן. ובכל זאת הוא נשאר לבן למרות הכול, הוא לא הפך להיות – נניח – חמור משובץ (כחול-אדום-כחול-אדום) או חמור מתורבת (שקורא בקפה ומרכיב משקפיים). הוא נשאר לבן וחמורי, והאף שלו לח ורוטט וחמים, וסקרן כפי שהיה מיום שנולד.

אבל את לא רצית להיות רוחנית בבוקר המפהק הזה. רצית לקום, לנער את השיער הארוך שלך, לשטוף פנים, ידיים, לפזר את האדמה שנשארה דבוקה לבגדים שלך, ואת מחטי האורנים שנתפסו לך בלולאות הכפתורים.

אז עכשיו, חבִּיבִּי, תרשה לי לתת לך נשיקונת פיצפונת בדיוק באמצע בין שני הנחיריים הקטיפתיים. טוב? כי אני מוכרח. ככה זה. לזכר הימים ההם. ואני אעשה את זה בלי שום אנחה, אני נשבע לך.

כי נדמה לי שכשנולדתי היה כתוב לי על המצח שתמיד תהיה לי חולשה לחמורים לבנים.