אל תראוני שאני צולעת

לצפייה במסך מלא

אל תראוני שאני צולעת

‎71

ברים ומועדונים

265 תגובות יום שישי , 5/9/08, 09:10

מכל ההתמכרויות שבעולם, ההתמכרות לספורט היא המומלצת ביותר. אבל גם לה יש חסרונות, כמובן

קרה לכם שקמתם בבוקר צח לאחר שנת לילה טובה וכל מה שרציתם היה להרביץ למישהו? לי זה כבר קורה כל כך הרבה זמן, עד שאני לא זוכרת מתי זה התחיל. וכדי לא למצוא את עצמי מאחורי סורג ובריח, אני מזנקת מהמיטה ופותחת את היום במכון הכושר. אופס, לזנק זו לא המילה המדויקת בימים אלה - עקב תפיסת שריר איומה בירך שמאל. אבל אני מפילה את עצמי מהמיטה וצולעת למכון, לשעה של אימון, שרק בעקבותיו אני יכולה להתחיל את יומי באופן סביר, פחות או יותר.

אני יודעת שאנשים רבים שונאים לעשות ספורט (כן, דניאלה - אני מדברת עלייך), ושרבים אחרים הולכים למכון כמי שכפאם השד היוקרתי - ובאמת גם אני לא מסוגלת לרוץ על מכונה, או להירתם מרצוני למכשירי עינויים בחלל מיוזע, של ערסים שרירנים שעולה להם בבריאות לחייך או לומר שלום ושל מדריכים שמוכנים להסביר בהרחבה וברצון מהן התנועות הנכונות רק למגזר המצומצם של נשים בנות 20. זה משעמם, ומייאש, וכרוך בהמון משמעת עצמית וכושר התמדה, לחזור שוב ושוב על אותם תרגילים, ולי באמת אין סבלנות לכך. לעומת זאת, השיעורים באולם הם עולם אחר לגמרי: שעה של מאמץ ממוקד, לצלילים הזויים ומדליקים, שבסופה אני נפלטת אל העולם האכזר רגועה, מפויסת וחטובה יותר.

פעם, עד לא מזמן, עוררה בי כל הקונספציה של מכון כושר בוז עמוק (לְמה את לא בזה, נשמה?) ספורט נועד לדעתי מעצם מהותו להתרחש תחת כיפת השמיים, באוויר הפתוח, בים, בחוף, בחופש, ולא בחלל קלאוסטרופובי ופלואורוסצנטי סגור ומסריח. כמו האנטי-חומר, נראה לי מכון הכושר היכל האנטי-ספורט, מקום שאליו עולים לרגל אחרי שעות העבודה חנונים הייטקיסטיים (כן לימור, זה בשבילך) לבני-פנים כחלק מפולחן הגוף. אני, את הספורט שלי עשיתי בחוץ - בעבר כדורסל וטניס, שחייה בבריכה ובים (קיץ וחורף), רכיבה יומיומית על אופניים ככלי תחבורה בלעדי (עד לפני שנתיים, אז נכנס בי אוטובוס דו-מפרקי), ובשנים האחרונות המון הליכה, לצד תרגילי כוח וקפיצות על טרמפולינה סלונית צנועת-ממדים.

■ ■ ■

אלא שבדיוק בתקופה שבה התעוררו בי, עקב נסיבות חיים שלא בשליטתי, דחפים רצחניים עזים, חזר לארץ אחי לאחר תקופה בלוס אנג'לס והתחיל לעבוד כאן במקצועו: מאמן באִגרוף תאילנדי. כשקרא לי ללמוד אצלו, התייצבתי מיד ונרשמתי למכון הכושר שבו החל להדריך. אני זוכרת את השיעור הראשון שבו הדגים לנו את המכות ואת הבעיטות הבסיסיות: ישרה, אחורית, מגל, כשבין סדרת מכות אחת לשנייה, הקפיץ אותנו עם משקולות וקרע לנו את הצורה כמו בטירונות של לגיון הזרים הצרפתי. ראיתי את המוות בעיניים - ואני בנאדם שיודע מאמץ פיזי מהו. מסביבי קרסו המשתתפים בזה אחר זה, כולם צעירים ממני ורובם זכרים, אבל הייתי נחושה להשלים את השיעור, גם אם הוא יעלה לי בחיי. כשיצאתי משם, אני זוכרת, ניגפתי במדרגות. לא היה לי כוח לעלות כל רגל למדרגה הבאה, ופשוט התמוטטתי על הרצפה.

חצי שנה הלכתי לכל השיעורים של אחי במכון. ארבע פעמים בשבוע, בשעה תשע או עשר בלילה, התייצבתי מול שק האִגרוף בעמדת תקיפה והיכיתי אותו כאילו חיי היו תלויים בכך. "דמייני שזה X", אמר לי אחי. ואני, בחמת זעם, היכיתי והיכיתי בדחף בלתי נשלט, בזעם מתפרץ, באמ-אמא של הגברים המתחזים, השוביניסטיים והפחדנים שנתקלתי בהם אחרי גירושיי. בעטתי בתקוות שנכזבו. באהבה שהתנפצה. בנאיביות המטומטמת שליוותה אותי כשיצאתי לעולם אחרי 13 שנות נישואין. בפרץ הרוע והקנאה שנתקלתי בו לראשונה בחיי. בשאלות הגדולות שנותרו בלי תשובה. בעטתי ובעטתי בכולם עד שהפכתי למכונת מכות משומנת.

■ ■ ■

אחרי שנרגעתי קצת, נפקחו עיניי לשיעורים ולמורים נוספים, ולמרות גמישותי הידועה לשמצה (פשוט לא קיימת. אחי טוב-הלב אומר שזה בגלל הכוח שלי), התחלתי לקחת גם שיעורי עיצוב ואירובי. שם, תוך כדי קפיצות ונפנוף משקולות, חזרו לחיי במפתיע כל להיטי הנעורים שלי בגרסאות הדאנס, מ-Aline ועד Big in Japan (שינוי מבורך אחרי הרוק–האוס הכבד שטמטם את ראשי באִגרוף) והפכו את החוויה לכיפית באופן שלא שיערתי שייתכן.

וזה ממכר. איך לא? האנדורפינים שרצים לי במוח הם הסם הכי זול וזמין וחוקי. וחזק! לפני חודש, מיד בהתחלת שיעור אירובי-מדרגה, קפצתי בטעות על משקולת ונקעתי את כף הרגל. בפרץ האדרנלין התעלמתי מהכאב. המשכתי לקפוץ כל השיעור, יצאתי בשמחה מהמכון והלכתי לקניות, חזרתי הביתה לאמבטיה חמה מלבבת (בדיוק מה שאסור!), נכנסתי למיטה לשנת צהריים (יום שישי), ורק כשהתעוררתי וניסיתי לקום מהמיטה, לפת אותי כאב מטורף, כף הרגל היתה נפוחה פי שניים מממדיה הטבעיים, והייתי צריכה לקרוא לוולרי חברתי שתפנה אותי למיון....

הפחד של כל מכור-לספורט זהה לפחד של כל ספורטאי מקצועי - שיום אחד תקרה לו פציעה קשה שתשים קץ לכל החגיגה הזאת. ההתמכרות לאנדורפינים דורשת את שלה, ואת ממשיכה וממשיכה, יום יום, בהתחלה רק בבוקר, ואחר כך גם בערב. מפסיקה לראות טלוויזיה ולעסוק בפעילויות שתוקעות אותך במקום אחד, מקיימת פגישות עם חברים רק בהליכה. הגוף דורש את שלו, עוד ועוד - עד שכאן את מרימה משקולת אחת יותר מדיי ונתפס לך הגב, שם את מאמצת שריר עד למצב של דלקת, והוא שורף לך בלילה, במיטה, כמו שלא ידעת שאפשר.

אבל המאמץ הכאב הפיזי זניחים, כשכל הפעילות האינטנסיבית הזאת היא הדבר היחיד שמצליח להרגיע את העוררות הגופנית המייסרת ולהניס את המחשבות הרעות. ואת ממשיכה לדדות למכון כל בוקר ולרוץ/לצעוד בערב עם חברות או בלעדיהן, בים או בפארק, לפעמים בקפיצה על רגל אחת, לפעמים אחרי שלקחת משככי כאבים, בגשם, בחום הכי גדול, בלחות. אלה הופכים פתאום להיות משתנים חסרי חשיבות. רק כשאת מגיעה הביתה, את רואה ששערך ובגדייך רטובים כולם.

■ ■ ■

התוצאה של כל העצבים האלה היא שהיום, בגילי המופלג, אני בכושר הכי טוב שהייתי בחיי. כן, אפילו טוב מאשר בגיל 16, כששיחקתי בנבחרת הכדורסל של התיכון שלי. טוב יותר מאשר בגיל 20, כששחיתי בים בחורף ודיוושתי מרחקים. אני הכי חזקה שהייתי, מעיפה משקולות כבדות באוויר, רצה ברחובות בגלל שאין לי כבר סבלנות ללכת, טסה את 85 המדרגות לדירתי כאילו לא היו שם כלל, הולכת בלילה בבטחון שאני יכולה להתמודד עם כל תוקף.

ההתפתחות המפתיעה הזאת גרמה לי גם לראות באור חדש ואטרקטיבי את תהליך ההזדקנות. לראשונה בחיי אני צופה לעתיד בתקווה, כי אם אמשיך בקצב הזה, ייתכן מאוד שלקראת גיל 60 אשתדרג לריצת מרתון. הסיבולת, כבר הבנתי, היא לגמרי במוח, לא בגוף. לכן גם אין לי אמפטיה בשקל למי שמקוננים על תהליכי הבלייה של הגוף. אפשר לעכב אותם, אם מאוד מתאמצים.

כמובן שעקב התמכרותי הספורטיבית הלך והתרחב הפער בין חוסני הפיזי לבין מצבי הנפשי. אבל איך אומרים- נפש בריאה בגוף בריא? אני אופטימית - אם כל הספורט הזה לא יהרוג אותי קודם, גם זה ודאי יגיע מתישהו!

פבלו פיקאסו, מותו של לוחם שוורים, 1933

פוסט זה מוקדש לכל האנשים שליוו אותי בדרכי המיוזעת - אחי האחד והיחיד מיקי ניומן, וגם המאמנים ניב גביזון, לריסה בגוב ומיה תדהר, והחברים שרצו והלכו איתי בחום ובקור: ענת, תמר, דבורית, גיורא וארז.

דרג את התוכן:

תגובות (263)

נא להתחבר כדי להגיב

התחברות או הרשמה

ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.

/null/cdate#

/null/text_64k_1#

RSS

אהבת_ אמת

2/8/10 10:06:

אהבתי !

חן הקוקייה

\"כדי לא לשנוא את בני האדם, אני מעדיף להתרחק מהם\"ז'אן ז'אק רוסו

פוסטים אחרונים

ארכיון