אני הולכת.

אל תחפש אותי יותר. אל תלך ברחובות השוק ותמלמל לעצמך "היכן נמצאת אהבתי?".

אל תבקש נפשי, לא בין גלי הים ולא בין העלים רוויי טל הבוקר המדמה את דמעותיי שכבר יבשו מזמן.

נפשי ריקה היא, איננה מבקשת לעצמה אלא מנוח. איננה עוד נוהה אחריך, ללכת שבי אחריך לכל אשר תלך, כפי שנשבענו זה לזו אי אז בימים.

נפשי קודרת, מנסה לבקע לעצמה שברים של אור וחום מתחת למעטה העננים האפורים.

ובטוחה אני כי יום יבוא והכאב הגדול יישכח

ועוד תימצא את עצמך מגשים חלומות של בית ומשק ורגבי אדמה צוננים מונחים בידיך וריח של אדמה כמו ריח בית אביך

והיא, רעייתך, תולה את הכבסים המבהיקים בלובנם באור השמש ומחייכת אליך חיוכה החם, בת ישראל הטובה...

אך לעולם אדע כי מאה שנים של בדידות טובות הן משעה אחת של סבל עד כי הנשמה זועקת אל לב השמים...
אני הולכת, אל תעמוד בדרכי, אל תלחש באוזני מילות נחמה או שכנוע, אל תבקש לדעת את אשר בלבי, כי לעולם לא תבין..

רק תן לי לצאת את שערי הבית ולא לשוב עוד לעולם