בכל התקופה המוטרפת בה אנו חיים עדיין נותרה עובדת יסוד אחת שלא השתנתה ולא תשתנה. האדם הוא בר חלוף חלק ממחזור אינסופי של לידה, בגרות, זקנה ופרידה מהגוף. זיק בודד בים של אפלה, נדלק, כבה, בהידלקו, לבד הוא מאיר ובכבותו, סוגר עליו החושך, עד שמתגלגל הוא אל גוף חדש. זיק אור נגלה מין האפילה וחוזר וחוזר עד קץ הזמן. והשאלה למה לנו כל זה? קטונתי מלתת תשובה. רק אצטט מתוך 'המוהיקני האחרון', ספרו המופלא של פנימור קופר, בו מבכה מלך המוהיקנים, צ'ינגצ'גוק, את מות בנו.
מדוע אבלים אחי על איש צעיר שיצא לשדות הציד הנצחיים? על שאדם חי את חייו בכבוד? הוא היה טוב. הוא היה אמיץ. הוא היה חכם. מניטו זקוק ללוחם כזה והוא קרא לו אליו. אשר לי, נשארתי כעץ קלוף במערה היער. נשארתי לבדי. |