אם הייתי יכולה להטיל כישוף

הדבר הראשון שהייתי יוצרת היה סופי שבוע של שבעה ימים.

ו.......בכל זאת מצאתי זמן לכתוב לעצמי ולא לדרישות המערכת. 

לילות רבים שכבתי לצדו, תוהה על חלומותיי ועל סיוטיו.  למן ההתחלה הוא דאג לוודא שאני מבינה את מר גורלו ואת המטען שהוא נושא. אולם הצללים שבו רק אתגרו אותי – המטפלת האולטימטיבית – יותר ויותר.  מצאתי נוחם בכניסה לקשר שבו תפקידי אחראית על המלנכוליה שלו, שאשא אותו מעל מעלה האפלה שהורגל בה. לעיתים קרובות תרגמתי את הניכור הרגשי שלו כדחייה. הייתי משחררת אותו, למרות הרעב לקשר והוא היה נשאר. 

די לא יכולתי להסתכל לו בעינים, השפלתי מבט מהשקר בעיניו, הגיע הרגע שמשהו מתנתק שם, נגמר הריקוד שבלב.  

אין מצילים

אין מצופים

יש בי כוח פנימי ורצון

למשהו אחר

אלה הם חבלי ההצלה שלי.

רגע.... אני בים. 

אני מתבוננת בדייגים המתמרנים את סירותיהם באיטיות ובזהירות בין המצופים וסביבם, כאילו היו במסלול סקי. היציאה מהנמל היא אומנות, מלאכת מחשבת.  הים קורא להם והם נחושים להישמע לו. 

בדיוק כך, זוהי הדרך שלי מעכשיו.......

לצוף, לתמרן, להשיג שלל, להגשים משאלות

... במצמוץ קטן,

כמו שרק אני יודעת עם שמחת החיים שלי

לשתות שיקוי ורוד 

ופוף......... החיים  שלי ורודים.....ומושלמים !!!

לחיות שם על שפת הים, הכי קרוב למחזור הגאות והשפל. על פני הגאות לשוט, לתפוס זרם בזמן או אחרת אפסיד את כל מה שהשקעתי עד היום.

שאגת הים המרוחקת מפתה אותי לפסוע ברכות על בהונותיי בחול הלבן והחם, מבינה שגם כפות רגליי רעבות לגירוי אחר ואני חובקת את חומו. אני מקבלת תחליף עסיסי מהים, המקדם אותי בברכה, בקצף לבן הנפלט גבוה לשמים כמזרקה שמזמינה אותי למשחק חדש. 

כילדה אימא אמרה לי:

אף פעם אל תשחי שאין איש ששומר עליך,

זה היה הכלל. אני מפרה אותו,

אני יכולה גם לבד עד שאהיה מוכנה. 

ענן כהה מסתיר את השמש

ואני מחבקת את רעד גופי וחוזרת לרכב.

כי החיים הם יפים. 

זה פשוט...."האהבה שלי היא לא האהבה שלו"

מישהו צריך משהו מהנמל ?

אחלה דגים ופירות ים...........