אחרי ניסיוני המר, החלטתי לקחת הפסקה מהחיפושים הקדחניים אחרי האהבה, ולהשקיע בקריירה. התחלתי עבודה חדשה, ככתבת משפטית, וחיפשתי סיפורים ברעב חייתי. כל היום מריצה טלפונים לכל עורכי הדין בארץ – פליליסטים מתחילים, מסחריים מפוטמים, ממשרדי הפאר ברמת גן ומהקטמונים בירושלים, לא בוחלת בשום אמצעי.  

העורך דרש סיפורים צהבהבים עם אוריינטציה משפטית, ואני סיפקתי את הסחורה. במאי פורנו שטען כי השתמשו בשם של יצירת המופת שלו 'התמניה הלוהטת' באחת ממסעדות בתל אביב, גניבות זרע, כלבי מריבה ואפילו רומן עם הבייבי סיטר. לא משעמם לשופטים בשלום.  

ככה הכרתי את ליאור. התחלתי לשוחח איתו על בסיס יומי. שנינו היינו בתחילת הדרך, הוא רצה פרסום לבוס שלו ואני רציתי בשר טרי. איתו השיחה הייתה אורכת יותר משלוש דקות והייתי שומרת אותו לסוף. היינו מסכמים את היום ביחד, אני מספרת על הקולגות המטומטמים שלו והוא על שלי. היו לנו שיחות מצחיקות.  

הפכנו לידידים. למרות המוטיבציה המקצועית, לא הייתה בי מוטיבציה רומנטית בגרוש. העברתי את האובססיה מבעל לקריירה. לא שאלתי אותו איך הוא נראה או איפה הוא גר. זה לא עניין אותי. לאט לאט הוא התחיל לצפות לשיחות טלפון שלי. הוא גם היה זורק רמזים מדי פעם אבל מקבל את הסירובים שלי ברוח טובה.  

מצב הדברים השתנה כשנעדרתי לשבוע מהעבודה לטובת השפעת השנתית. כשחזרתי שאלה אותי המפיקה מי זה לכל הרוחות ליאור הבלתי נלאה. 'איפה מירי, מה קרה למירי?' תתקשרי אליו כי מהבוקר הוא כבר השאיר 4 הודעות ועוד לא הגיעה ארוחת הצהריים.' האמת שגם לי יצא קצת לחשוב עליו במהלך אותו שבוע.

התקשרתי אליו: ליאור: 'מירי, איפה את? דאגתי לך. הכל בסדר? למה את נשמעת חצי מתה?'

''הכל בסדר. מנסה להחלים מהחיידקי החורף. מה קורה אצלכם, אבירי הפשע?'' ליאור: 'למי אכפת מעבודה עכשיו, העיקר שחזרת. תקשיבי, כל השבוע חשבתי עלייך.'

''אויש, תפסק לקשקש. אני בסדר. מקווה שבסוף שבוע אצליח להתגבר סופית על המחלה." אמרתי תוך כדי התעטשות משולשת.  

ליאור: 'מה את אומרת שאבוא לאסוף אותך היום אחרי העבודה ונלך לשתות מרק ביחד.'

''אני בלחץ עבודה. אין לך שום סיפור בשבילי?"

ליאור: 'אז אולי אני אכין מרק ואקפוץ אליך יותר מאוחר?'

''לא נראה לי." 

ניתקתי את השיחה וחייכתי לעצמי מתחת לאף האדום שלי. מה פה קורה פה? החמיא לי כל הקטע.מלבד לנזלת הביאה לי השפעת גם חיידקי קופידון.

התחלנו לדבר שעות בטלפון, סיפרנו אחד לשנייה הכל על הכל. הייתי קמה בבוקר בשביל השיחות הקבועות שלנו, אחת בבוקר ואחת בערב. גם הוא. פחדתי מהיום בו נצטרך להיפגש. נמנעתי מלדבר על זה. לא ידעתי למה לצפות. עם המזל שלי, ידעתי שהפגישה תהרוס הכל. העדפתי חבר טלפוני.  

בערב שציינו ארבעה חודשים להכרותנו, הוא הכריז שאי אפשר לדחות את הקץ. 'אנחנו חייבים להיפגש. אני לא עומד בזה יותר. תגאלי אותי מייסורי. בקשה.' כינסתי את פרלמנט החברות שלי:

'תצילו אותי. אני על סף התאבדות!'

סיגל: 'די עם הדרמות. מה כבר יכול לקרות?'

קרן: 'אין ספק שמדובר בסוג של התאהבות הדדית. תפגשו ותחיו באושר ועושר לפחות עד שנה הבאה.'

אני: 'משהו בטוח יפגע מכל הקטע.'

הדס: 'שטויות. הרי את טוענת שאת לא בררנית. שבסך הכל את רוצה בחור רגיל עם אישיות מקסימה. הוא עומד לך מול העיניים, מה הבעיה עכשיו?' 

לאחר שבדקנו מבחינה סטטיסטית את סיכויים שהוא בעל גיבנת, מלווה שיער בריבית או בעל כרס שאינה משתמעת לשתי פנים, קבעתי איתו לסוף שבוע. באמת שאני לא מחפשת דוגמן, בסך הכל אני רוצה לחבק אותו ולספר לו איך חתכו אותי היום בכביש.  

הימים עד לפגישה היו בלתי נסבלים. התעוררתי בלילות מסיוטים שאני נמצאת מתחת לחופה, מרימה לבעלי את ההינומה ורואה את אי. טי, פרוק מאלכס חולה אהבה, אהוד ברק.  

קבענו בבר תל אביבי בתשע בערב. הגעתי קצת לפני. דפקתי 2 צייסרים של ערק והתחלתי להשתעשע עם כל בחור שנכנס. אף אחד לא היה ליאור. חלפה לה השעה תשע, והאדון לא בא. תשע וחצי, והוא עדיין לא הראה סימן חיים. הברמן שהכיר כבר את כל הסיפור, הבין שהעלילה נתקעה, והזמין אותי לעוד צייסר אניס. דפקתי בעצבים את הכוסית על הבר כשליאור התקשר.

'איפה אתה בן אדם, אני עוד רגע הולכת'

ליאור: 'אה, אני רואה אותך, ביי'. תוך שניות הוא עמד מולי מחייך. למרות שראיתי מטושטש, הבחנתי בבירור שלא הייתה לו כרס, או קרחת, והוא היה יותר גבוה ממני. מזל טוב, איפה הרבי? 'ליאור', חיבקתי אותו, מסריחה מאלכוהול 'איחרת'. 'מצטער, לא מצאתי חניה. מה את שותה?' 'אני מסודרת, תודה'.

בסך הכול האנרגיות היו טובות, צחקנו, הסתכלנו בעיניים והוא משך אותי לרקוד. הייתי שיכורה לגמרי. הרגשתי בפסגה, מבסוטה עד האוזניים. בשלב מסוים הוא היה חייב ללכת 'לפני שיתפסו לו את החניה'. אחרי שהוא התעקש לשלם, נתנו נשיקה חטופה על הלחי וקבענו לדבר מחר.

בשנייה שהוא יצא, צווחתי יללת אושר והתחבקתי עם הברמן והסביבה. יותר מזה אני לא זוכרת. האלכוהול התערבב לי בגוף עם הורמוני האהבה אסטרוגן ודופמין. רק צלצול הטלפון העיר אותי, בבוקר למחרת.  בעצם כבר השעה הייתה אחת בצהריים וזה היה ליאור. רק כשהתרוממתי לעבר הטלפון, הזכיר לי כאב הראש את חיי היפים.

'בוקר טוב' אמרתי בקול צרוד, מחויך. תיארתי לעצמי שהוא רוצה להיפגש לצהריים.

ליאור: 'צהרים טובים'

אני: 'מה קורה?

ליאור: 'הכל בסדר. תקשיבי מירי, אה, זה לא ילך'.

אני: 'מה לא ילך?'

ליאור: 'זה לא ילך. בינינו'

אני: 'או קיי'

ליאור: 'ביי'

אני: 'ביי'.

 לא יצאתי מהמיטה כל אותו היום. גם לא ביום שאחרי. בהיתי במראה, חיפשתי קרניים, עין שלישית חטוטרת. הגיון. בשבילי מתה הרומנטיקה באותו בוקר. גם האהבה והתקווה. הכל. עבורי העולם הפך למטורף.