תיאוריית הקשר
אי(ש) של מילים. בלוג חסר מיקוד במכוון. "הרצון לדייק במילים - תכונה מרגיזה מאוד".
פוסטים אחרונים
- פוטו-פוסט: פאריז, נובמבר 2011 + פרידה 6/12/11
- פוטו-פוסט: אמסטרדם, ספטמבר-אוקטובר 2011 10/10/11
- A gathering of grunts and greens 7/10/11
- R.E.M שלי 24/9/11
- פוטו-פוסט: וינה, יולי 2011 14/8/11
- פוטו-פוסט: ברטיסלבה, יוני 2011 31/7/11
3 קטנות
1. רואה עולמות אחרים
תוכנית הטלויזיה "ריץ' רץ'" ואני נולדנו באותה השנה - 1976. היא המשיכה עד 1980, ואני עדיין חי ובועט. אני זוכר צפיה בשידורים החוזרים של "ריץ' רץ'" בימי ילדותי, ומתקשה לשכוח את מסרי הפורנו-רך שהתחבאו בשיר הפתיחה שלה ("את הריץ' רץ' נפתח ונראה עולמות אחרים").
מה שלא ידעתי אז, וגיליתי רק בשנה האחרונה, דרך ויקיפדיה, זה שלאחד המשתתפים בתוכנית קראו אסף לבנון. הוא היה חלק מהצוות השני של התוכנית, שפעל בין 1978 ל-1980 (כלומר כשהייתי בן 2 עד 4, מה שעונה מעצמו לאלו ששאלו אותי אם אני אותו אסף לבנון מ"ריץ' רץ'"). מלבד העובדה ששיחק ב"ריץ' רץ", לא ידעתי כלום על כפיל השם הזה שיש לי. והנה, אתמול בערב שודרה ב"אולפן שישי" כתבת "ילדי ריץ' רץ' - 30 שנה אחרי", שחשפה בתדהמה שרבע מאותם צברים שגילמו בתוכנית את ה-All Israeli kids, ירדו מהארץ (אויה!) ומעדיפים כנראה איזה Zipper בניו-ג'רזי מאשר ריץ' רץ' בישראל. "אבל הילדים שלהם לא יהיו ילדי ריץ'-רץ'", סינן יאיר לפיד בטינה פטריוטית בתום שידור הכתבה (כן, אותו יאיר לפיד שעבר פעם לקליפורניה בשביל לעבוד עבור החבר שלו ארנון מילצ'ן). והנה, פתאום במהלך הכתבה - שתיעדה מפגש איחוד בין ילדי התוכנית (מפגש שלא ממש ברור מה היה הצורך בקיומו) פתאום צץ לו על המסך שם מוכר.
היי! זה אני! כלומר... ההוא עם השם שלי. ומסתבר שהוא אפילו דוקטור! אחחח... כמה אבא שלי יהיה שמח לשמוע את השילוב "דוקטור אסף לבנון"... עושה רושם של בן-אדם חביב, אסף. ומסתמן שהלך לו לא רע בחיים, אם הוא בנה קריירה אקדמית בארץ ובחו"ל, ואפילו מלמד בפרינסטון. אבל מה? כשמחפשים את השם שלו/שלי/שלנו בגוגל - לפחות אני זה שיוצא קודם.
2. רעיון מהתחת
בערך מאותם הימים בהם צפיתי ב"ריץ' רץ'" זכור לי גם סוג מסוים של נייר טישו שנהגו לקנות אצלנו בבית. אני לא בטוח מה היה המותג ("לילי"?), אבל הוא הגיע בקופסת קרטון, שבתחתיתה היה מצויר מן שרטוט מקוווקו, שאם היית גוזר אותו ומדביק לפי ההוראות - היית מקבל איזה מן קישוט קרטון שמעטס, שלא ברור מה אפשר לעשות איתו. התוצר המוגמר לא היה ממש דקורטיבי, אבל נדמה לי שלפחות פעם או פעמיים נענתי לאתגר, וגזרתי והדבקתי. אתם יודעים, שנות ה-80, מדינה מפגרת עם ערוץ טלויזיה אחד (שמשדר את "ריץ' רץ'", וגם זה בשחור-לבן) ובלי אינטרנט. במה כבר ילד יכול להעסיק את עצמו? אבל כאילו לא השתנו הימים, וכאילו לא עברנו לתקופה אחרת לחלוטין בה כולנו מוצפים באין ספוק גירויים אינפורמציה וגורמים שמתחרים על העברת זמננו הפנוי, מסתבר שעדיין יש חברות שמוצאות לנכון להציע לצרכנים על אריזותיהם הפעלה עצמית סטייל ריפוי בעיסוק.
וזה מה שכתוב על אריזת נייר טואלט(!) ממותגת "שופרסל":
איך עושים אמנות מנייר טואלט?
לוקחים נייר טואלט, חותכים אותו לרצועות ומשרים במים לכמה שעות. מבשלים מים וקמח (ביחס של אחד לאחד) עד שנוצר דבק. עכשיו כל שנותר זה להדביק את הרצועות לחפצים שונים (כמו צלחת, כוס ועוד חפצים כיד הדמיון הטובה) או לפסל משהו מיוחד בידיים. נותנים ליצירה להתייבש ואז פשוט צובעים אותה".
אני קורא את זה וחושב... What the fuck?? מאיזו מנהרת זמן לקחו את הרעיון הזה (והאם זה בא עם צווארון גולף)? בחיי, גם אחרי קריאה שלישית אני לא מצליח להבין מה בדיוק מייצרת הפעולה הזו. רצועות דביקות שמצמידים ל... צלחת? לכוס? (ו"לעוד חפצים כיד הדמיון הטובה"). יש סיכוי שמישהו היום - מגיל 7 עד 70 - באמת יקח נייר טואלט של "שופרסל", יחתוך אותו לרצועות, ישרה אותו במשך שעות, יבשל דבק(!!) ממים וקמח (כנראה שהחומר שאפשר לקנות בחנות פשוט יקר מדי) ואז ידביק רצועות של נייר טואלט ל... סכו"ם שלו? יש אמא שלא תחטוף את הג'ננה על הילד שלה על כך שהדביק לה נייר טואלט מג'ויף לסרביס החדש?
כל הרעיון הזה נשמע לי הזוי בערך כמו (והנה סיפור אמיתי) לבזבז שעתיים בשבוע במשך חצי שנת לימודים כדי להכין בעצלתיים קלמר. ולא סתם קלמר - אלא קלמר עץ גדול, מגושם, מכוער ולא פרקטי, שנעשה במסגרת "שיעור מלאכה" - מקצוע שלא ברור למה משרד החינוך חשב אי פעם שנחוץ בתוכנית הלימודים ומה זה בדיוק תרם לתלמיד כאדם (מלבד, כמובן, לדעת איך להכין קלמר עץ. הרי קלמר הבד הפשוט והרגיל שקניתי בכמה שקלים לא היה יכול למלא את החלל הקלמרי שבחיי).
אז יחד עם תוכניות טלויזיה כמו "מלאכת יד עם בתיה עוזיאל" משנות ה-70, עם קישוטים עשויים מתחתית של קופסת טישו משנות ה-80 ועם שיעורי מלאכה מיותרים לחלוטין משנות ה-90 - נראה לי שגם האוריגמי של נייר הטואלט "שופרסל" צריך להיאסף אל אבותיו, כדי שהרשת המצליחה לא תעשה מעצמה צחוק מוחלט.
3. צועקים בשקט
ולסיום - הנה מודעה שדי הצחיקה אותי:
"חוגגים בישיבה"? רק לי השילוב הזה לא ממש מסתדר, ונשמע כמו דבר והיפוכו? ועוד כשמדובר בלהקה ששמה יצא (גם) על כך שהיא מיטיבה לנענע את ישבניהם של הצופים בה? דווקא אלו יביאו אותה בחגיגה סוערת לרגל אלבום חדש - בישיבה? זה לא קצת כמו להצהיר ש"אנחנו נצעק בשקט"?
|
תגובות (41)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
נפלא.
כל כך צחקתי מהוראות המלאכת-יד של נייר הטואלט.
יש דברים משונים בעולם. באמת משונים
וריצ'רץ' היתה תכנית קסומה, בשבילנו, שהיינו בני 11 ב-1975, ולא החמצנו אף פרק, והיינו מאוהבים ברות ובנעמה
בצורה תמימה וחמה
(תגובה באיחור אופנתי...)
תמרי, היוני הזה היה בשכונת חיים, לא בריץ' רץ'. אמא של יוני, הלא היה רחל אטאס ז"ל, מראה לו שהוא אוהב את כל המרכיבים, ואז כשהיא מחברת אותם יוני מסנן משהו כמו "איכס, קובה" והולך לשחק עם ילד אחר...
ואסף - לי יש כפילת שם אחת בעולם, אבל לא טרחתי לפגוש אותה. היא מבוגרת ממני בשנתיים, ואני ממש מקווה שהיא כבר נשואה והחליפה את השם...:)
אחח..... איזה תענוג
יופי של פוסט
יופי של תגובות
כמה אהבתי את ריץ רץ
אפילו יותר מהקלפים של העולם המופלא
לפוסט הזה יש חיים משלו, זהו :-)
והתמונה שמצאת תחת באגס באני, אולי מסבירה למה כבר לא מראים את הסרטונים האהובים שלו כיום !
(וחבל ?)
אסף, אני מציע להיות קצת יותר אקטיבי בעניין ההתקלויות עם כל מיני אניות בוקשטייניות,
רצוי שתתחיל ללכת עם ערימות של נייר וקלסרים משונים, אתה אף פעם לא יכול לדעת במי תתקל ואיפה !
קח כמה לפראג, שיהיה ...
What's up, Doc?
(אגב, כשעשיתי חיפוש בגוגל תמונות על באגס באני, זו היתה אחת התוצאות. משום מה התמונה נושאת את השם Bugs Bunny Cartoons. אם זה היה נכון - גם מבוגרים היו בעניין של באגס באני...).Shalom Lekoolam
This is the original Asaf here from richruch
I am online in Koppenhagen- no hebrew fonts here
I will be happy to get in touch when I return
Don't worry I did not "go down" from Israel but have been in a medical conference
See you soon in Hebrew back in the promised land
אומר את האמת, הופתעתי.
פתאום גיליתי שאמות המידה של "פעם" היו הזויות לחלוטין.
מסתבר, ע"פ האמור, שנהגו אז, בימי הביניים של המאה הקודמת, לבחור טאלנטים רק כאלה שיש להם כישרון או חוננו במחוננות.
פלא שלא בחרו בי אז?
הריקי היחידה שאני מכיר היא זו שכתבה את התגובה שמתחתיך (והיא כבר תפוסה
), והגרוסמן היחיד שאני מכיר הוא דויד (וגם זה לא באופן אישי). אם כי זה סטרט-אפ, הקטע הזה של "מצא אישה על בסיס שמה". הרי רצוי של-The one שלך יהיה שם יפה, כך שלא תצטרך לקרוא כמה פעמים ביום: "רוחמה", או: "זלדה"... (הכרתי פעם מישהי ששמה שושנה. אויה. מזל שבסוף לא קרה מזה כלום). אי לכך ובהתאם לזאת - הקוראות הנושאות את השם נגה, נטע, טל, שיר/שירי - מתבקשות לגשת לקבלה. 
אגב, הסיפור עם הקלסר הוא הצורה בה את והדוקטור הכרתם, או שזו היתה סתם דוגמה?
ואבדוק את האג'נדה של להקת אג'נדה.
התגובות כאן נהדרות!!
אחח.. עולמנו הקטן לא מפסיק להפתיע אותי.
כמו עם הפוסט שכתבתי על המכונית הנשרפת, שאח"כ הסתבר שהיא שייכת לבלוגר אחר שכתב על המקרה פוסט בעצמו, גם פה המציאות מתנגשת חזיתית עם הטקסט הכתוב, והנה הגב' לבנון כאן בכבודה ובעצמה.
תודה לך על העדכון. משעשע לשמוע שיש שלושה אסף לבנון, שמתוכם שניים הם רופאים. כנראה שנגזר עלי להיות הכבשה השחורה של (שם) המשפחה... אגב, אני יודע על ילד קטן שנושא את השם הזה. מעניין מה הוא יהיה כשיהיה גדול.
ואני? אני לא מתעסק במוסיקה - רק אוהב אותה מאוד.
ולגבי אישתי שתיבדל לחיים - עדיין לא מצאתי אותה, כך שאני לא יודע אם היא כפילת השם שלך או לא. אני מקווה שכן, מכיוון שזה יקל עלי מאוד את החיפוש... בדקתי עכשיו בפייסבוק, ורשומות בו כ-20 "שני בר". אולי אני צריך להתחיל לבדוק אותן אחת אחת.
שוב תודה, וד"ש לדוקטור.
הי אסף לבנון 2,
היות ואני מכירה די מקרוב את אסף לבנון השני (הוא בעלי) רציתי לעדכן אותך שתאום השם שלך עד כמה שידוע לי לא נמצא בפרינסטון שם הוא לא היה מעולם, אולי באיזה טיול, אלא הוא רופא שחי ( עד כמה שאפשר לקרוא לזה חיים) פה בארץ ואתה לא היחיד שהוטעית לחשוב שגם המוח שלו ברח.
אז אתה יכול להירגע, המוח שלו פה על כל תאיו האפורים וגם שאר הצבעים לא ברחו.
אם נעשה 1+1 נבין, גם אם אנחנו לא פרמה, שיש לכם כפיל שם שלישי שהמוח שלו אכן ברח מהארץ לפרינסטון ואולי גם הוא בעצמו שם, אך זה לא אותו אסף שהתמונה שלו (יש לו יותר יפות) מתנוססת אצלך בבלוג.
חוץ מזה, בעלי האהוב אכן מציל חיים יום יום ועל כך אכן הוריו גאים. אבל כאחד שמתעסק ככל הנראה במוסיקה אתה יכול להיות בטוח שגם למוסיקה יש אפקט מרפא (לא מדברת על שיט כמו בריטני ספירס או 4 העונות של ויוואלדי).
היה שלום אסף לבנון השני מתוך 3 .
אולי אישתך, תיבדל לחיים עם פחות תורנויות, היא כפילת השם שלי?
יש לי הרגשה שאתה תראה את לנון עוד לפני.
ממילא תמיד הייתי מאנשי הג'ון ולא מאנשי הפול, למרות שגם כבודו של האחרון במקומו מונח (מספיק מונח כדי שאני אניח ל-400 ש"ח...).
העיקר שהוא שר את "אלינור ריגבי". בשביל זה אני לא אצטרך שירון.
זקן זקן, אבל לפחות במופע של מקרטני,אני אוכל ללחוש לך איך קוראים לכל שיר ושיר לפי האקורד הראשון שלו ...
:-)
לקנות לך שירון כדי שתדע על מה מדובר שם בפארק ? :-)
טוב, אתה מספיק זקן בשביל לזכור את ריץ'-רץ' כטינאייג'ר ולא כילד..
לגבי האהובה המרוכסנת - אולי אפשר לסדר משהו...
ריץ' רץ' בהחלט היתה נושאת דגל באיכות שלה באותם ימים,
לי יש זכרון שונה כי אני זוכר את הצפייה בתכנית בציפייה לראות את "השחקנית" בה התאהבתי בהיותי רק בן 13-14 :-)
איני ממש צופה קבוע בטלוויזיה אבל יצא לי לראות את הכתבה וליפול "ברצפה" כשראיתי את ד"ר אסף לבנון,
על זה נאמר "טוב שיש אוזניים שעוצרות את החיוך".
בכל אופן, יש משהו מאגי בתכניות כאלה, ממגנט כאמור ויצא לי לראות באהובתי הטלוויזיונית כשהיא עושה "עלייה" אחרי שנים בחו"ל עם בנה החמוד, אתה חושב שהיא תקרא את הפוסט, תכתוב לי מייל וניפול אחוזי ריגוש, אחד על צוארו של השני ?!?!
:-))
ד"א במקרה של "הכינותי מבעוד מועד" זה בהחלט היה האיתות עבורי באותם ימים, לכבות את הטלוויזיה, דההההההה :-)
בקרוב הפרופסורה...
אחלה תכנית ריץ' רץ', אחלה פוסט, דוקטור...
לי ניתנה יד חופשית לבחור איזו דוגמה לצרוב (בעזרת איזה כלי חשמלי הזוי) על קלמר העץ שבניתי.
זכורה לי גם (משנה מוקדמת יותר) מורה למלאכה שהעבירה את זמננו בלתפור איזה נרתיק וביצירת הדפס לחולצה.
אכן, אין ספק שעדיף לבזבז שעתיים כל שבוע בשביל חולצה עם הדפס תוצרת יד, מאשר לשלם 30 שקל בחנות...
"שנעשה במסגרת "שיעור מלאכה" - מקצוע שלא ברור למה משרד החינוך חשב אי פעם שנחוץ בתוכנית הלימודים ומה זה בדיוק תרם לתלמיד כאדם"
אז מסתבר שצדקתי, וזה באמת היה "לילי"..
וואו - התקלת אותי - לא יודעת בדיוק לגבי הקובה, אבל הוא היה מקריא סיפורים - את זה אני זוכרת.
נהרג ב 1990
וואו.. גם אני הכנתי את האוריגמי מקופסאות הטישו של לילי.. ועכשיו אנחנו חולקים חוויה מאוד אינטימית ביחד
הרסת אותי מצחוק והעלת לי נשכחות :)
חחחח.... גדול!
ואכן עצוב לראות שלהקה שנהגה לעלות על במת הג'ה פן (ז"ל) ב-1:00 בלילה מול קהל מיוזע ורוקד, בוחרת "לחגוג" את אלבומה החדש דווקא בהופעה מיושבת (תרתי משמע) במועדון הבורגני והמלוקק זאפה.
קשה שלא לתהות מה לקהל שלהם ולקהל המסורתי של המועדון הזה.
מופע ישיבה של איזבו נשמע כמו בדיחה ממש.
מחכה לאנפלאגד האינטימי של התפוחים בצוותא.
זה אותו יוני שלא סובל קובה שאמא שלו מכינה?
מתי נהרג?
פיוטי, אתה.
מה אתה חושב, שלא חשבתי על האפשרות?
היה יוצא מזה פוסט מצחיק לאללה.
למרבה הצער, לא הייתי יכול לקרוא אותו, כי כבר הייתי שוכב שבע אמות באדמה.
או חוזר בתשובה (שזה בערך אותו דבר, עם יתרון קל ל"שבע אמות באדמה")
או נשוי ללריסה עם שם של רעידת אדמה.
בת דודה שלי מיוצאי ריץ רץ
לא ראיתי את הכתבה אבל גם היא מהיורדים מהארץ- הילדים ששחקו שם היו הילדים המחוננים של ירושלים, רובם כיום הינם דוקטורים ופרופסורים אנשים משכילים שהמדינה לא מצליחה להשאיר אותם כאן
בחירת המוחות הטובים ביותר בשל חסר תשומת לב של המדינה, ועוד מתפלאים שיש בעיה עם ילדי ריץ רץ
הנייר טואלט גדול לא ראיתי זאת
והם באיזי.....
אשכרה. היה לנו המזל לגדול בתקופה בה המוסיקה הטובה היתה גם המוסיקה הפופולרית. כמה שנים אחרי זה - והיינו נופלים קורבנות לתקופת God is a DJ...
מצד שני - אם היה לי אינטרנט כילד/טינאייג'ר זה היה יכול להיות ממש כיף.
אסף,
אני ואתה חולקים את אותה שנת הלידה (76) ואם זכרוני אינו מטעה אותי גם את עיר ילדותנו. ואני מסכים שנות ה-90 יש מצב שהיו דיל יותר טוב. :).
היי לפחות שהגראנג' הגיע היינו מוכנים אחרי פיקסיז וסוניק יות'
אני דווקא ממש לא מסתכל על הילדות כעל החלק היותר טוב של חיי, ומאמין שהיה הרבה יותר כיף להיות ילד בשנות ה-90 מאשר ה-80.
החיים הם הילדות של הנצח שלנו. נוסטלגיה בדרך כלל דבר מתוק. תמיד אנשים אומרים, פעם היה יותר טוב. זכרונות ילדות תמיד זוכרים אותם כ:פעם היה יותר טוב".
יכול להיות יותר גרוע. דמיין, למשל, שכההורים שלך התחבטו איך לקרוא לך הם היו בוחרים לבסוף במקום בשם אהוד בשם... יגאל.
לא כיף, הא?
תשמח שבגוגל אתה יוצא ד"ר.
בגוגל אני יוצא איזה מאנייאק עם הרשעה פלילית או משהו כזה... (אני לא האהוד אמיר היחיד בעולם, למרבה הזעזוע. מענייין אם העולם יעמוד בזה. אני מניח שהוא ישרוד גם אותי)
כבר הרבה זמן אני מחפשת את האמנות שהכי תתאים לי.... ומוצרים מנייר טואלט נראה לי רעיון נחמד
אגב, ברגעים אלה אני צופה ב'לרדת בגדול', מחכה שישברו לי הלב. לא קרה כבר הרבה זמן.
איך אהבתי את ריצ' רץ...
והייתה לי הזכות להכיר מאוחר יותר, כבוגר, את יוני (יונתן) אייל ז"ל שהיה חלק מאותם 30 ילדים...
אבל הוא נהרג בצבא ולעולם ישאר בירושלים.
תודה על הקישור, ד"ר (-: