3 קטנות
1. רואה עולמות אחרים
תוכנית הטלויזיה "ריץ' רץ'" ואני נולדנו באותה השנה - 1976. היא המשיכה עד 1980, ואני עדיין חי ובועט. אני זוכר צפיה בשידורים החוזרים של "ריץ' רץ'" בימי ילדותי, ומתקשה לשכוח את מסרי הפורנו-רך שהתחבאו בשיר הפתיחה שלה ("את הריץ' רץ' נפתח ונראה עולמות אחרים").
מה שלא ידעתי אז, וגיליתי רק בשנה האחרונה, דרך ויקיפדיה, זה שלאחד המשתתפים בתוכנית קראו אסף לבנון. הוא היה חלק מהצוות השני של התוכנית, שפעל בין 1978 ל-1980 (כלומר כשהייתי בן 2 עד 4, מה שעונה מעצמו לאלו ששאלו אותי אם אני אותו אסף לבנון מ"ריץ' רץ'"). מלבד העובדה ששיחק ב"ריץ' רץ", לא ידעתי כלום על כפיל השם הזה שיש לי. והנה, אתמול בערב שודרה ב"אולפן שישי" כתבת "ילדי ריץ' רץ' - 30 שנה אחרי", שחשפה בתדהמה שרבע מאותם צברים שגילמו בתוכנית את ה-All Israeli kids, ירדו מהארץ (אויה!) ומעדיפים כנראה איזה Zipper בניו-ג'רזי מאשר ריץ' רץ' בישראל. "אבל הילדים שלהם לא יהיו ילדי ריץ'-רץ'", סינן יאיר לפיד בטינה פטריוטית בתום שידור הכתבה (כן, אותו יאיר לפיד שעבר פעם לקליפורניה בשביל לעבוד עבור החבר שלו ארנון מילצ'ן). והנה, פתאום במהלך הכתבה - שתיעדה מפגש איחוד בין ילדי התוכנית (מפגש שלא ממש ברור מה היה הצורך בקיומו) פתאום צץ לו על המסך שם מוכר.
היי! זה אני! כלומר... ההוא עם השם שלי. ומסתבר שהוא אפילו דוקטור! אחחח... כמה אבא שלי יהיה שמח לשמוע את השילוב "דוקטור אסף לבנון"... עושה רושם של בן-אדם חביב, אסף. ומסתמן שהלך לו לא רע בחיים, אם הוא בנה קריירה אקדמית בארץ ובחו"ל, ואפילו מלמד בפרינסטון. אבל מה? כשמחפשים את השם שלו/שלי/שלנו בגוגל - לפחות אני זה שיוצא קודם.
2. רעיון מהתחת
בערך מאותם הימים בהם צפיתי ב"ריץ' רץ'" זכור לי גם סוג מסוים של נייר טישו שנהגו לקנות אצלנו בבית. אני לא בטוח מה היה המותג ("לילי"?), אבל הוא הגיע בקופסת קרטון, שבתחתיתה היה מצויר מן שרטוט מקוווקו, שאם היית גוזר אותו ומדביק לפי ההוראות - היית מקבל איזה מן קישוט קרטון שמעטס, שלא ברור מה אפשר לעשות איתו. התוצר המוגמר לא היה ממש דקורטיבי, אבל נדמה לי שלפחות פעם או פעמיים נענתי לאתגר, וגזרתי והדבקתי. אתם יודעים, שנות ה-80, מדינה מפגרת עם ערוץ טלויזיה אחד (שמשדר את "ריץ' רץ'", וגם זה בשחור-לבן) ובלי אינטרנט. במה כבר ילד יכול להעסיק את עצמו? אבל כאילו לא השתנו הימים, וכאילו לא עברנו לתקופה אחרת לחלוטין בה כולנו מוצפים באין ספוק גירויים אינפורמציה וגורמים שמתחרים על העברת זמננו הפנוי, מסתבר שעדיין יש חברות שמוצאות לנכון להציע לצרכנים על אריזותיהם הפעלה עצמית סטייל ריפוי בעיסוק.
וזה מה שכתוב על אריזת נייר טואלט(!) ממותגת "שופרסל":
איך עושים אמנות מנייר טואלט?
לוקחים נייר טואלט, חותכים אותו לרצועות ומשרים במים לכמה שעות. מבשלים מים וקמח (ביחס של אחד לאחד) עד שנוצר דבק. עכשיו כל שנותר זה להדביק את הרצועות לחפצים שונים (כמו צלחת, כוס ועוד חפצים כיד הדמיון הטובה) או לפסל משהו מיוחד בידיים. נותנים ליצירה להתייבש ואז פשוט צובעים אותה".
אני קורא את זה וחושב... What the fuck?? מאיזו מנהרת זמן לקחו את הרעיון הזה (והאם זה בא עם צווארון גולף)? בחיי, גם אחרי קריאה שלישית אני לא מצליח להבין מה בדיוק מייצרת הפעולה הזו. רצועות דביקות שמצמידים ל... צלחת? לכוס? (ו"לעוד חפצים כיד הדמיון הטובה"). יש סיכוי שמישהו היום - מגיל 7 עד 70 - באמת יקח נייר טואלט של "שופרסל", יחתוך אותו לרצועות, ישרה אותו במשך שעות, יבשל דבק(!!) ממים וקמח (כנראה שהחומר שאפשר לקנות בחנות פשוט יקר מדי) ואז ידביק רצועות של נייר טואלט ל... סכו"ם שלו? יש אמא שלא תחטוף את הג'ננה על הילד שלה על כך שהדביק לה נייר טואלט מג'ויף לסרביס החדש?
כל הרעיון הזה נשמע לי הזוי בערך כמו (והנה סיפור אמיתי) לבזבז שעתיים בשבוע במשך חצי שנת לימודים כדי להכין בעצלתיים קלמר. ולא סתם קלמר - אלא קלמר עץ גדול, מגושם, מכוער ולא פרקטי, שנעשה במסגרת "שיעור מלאכה" - מקצוע שלא ברור למה משרד החינוך חשב אי פעם שנחוץ בתוכנית הלימודים ומה זה בדיוק תרם לתלמיד כאדם (מלבד, כמובן, לדעת איך להכין קלמר עץ. הרי קלמר הבד הפשוט והרגיל שקניתי בכמה שקלים לא היה יכול למלא את החלל הקלמרי שבחיי).
אז יחד עם תוכניות טלויזיה כמו "מלאכת יד עם בתיה עוזיאל" משנות ה-70, עם קישוטים עשויים מתחתית של קופסת טישו משנות ה-80 ועם שיעורי מלאכה מיותרים לחלוטין משנות ה-90 - נראה לי שגם האוריגמי של נייר הטואלט "שופרסל" צריך להיאסף אל אבותיו, כדי שהרשת המצליחה לא תעשה מעצמה צחוק מוחלט.
3. צועקים בשקט
ולסיום - הנה מודעה שדי הצחיקה אותי:
"חוגגים בישיבה"? רק לי השילוב הזה לא ממש מסתדר, ונשמע כמו דבר והיפוכו? ועוד כשמדובר בלהקה ששמה יצא (גם) על כך שהיא מיטיבה לנענע את ישבניהם של הצופים בה? דווקא אלו יביאו אותה בחגיגה סוערת לרגל אלבום חדש - בישיבה? זה לא קצת כמו להצהיר ש"אנחנו נצעק בשקט"?
|
