נאמר שאתה וכלבך דיירים חדשים באזור שהוא סמוך לשדה תעופה.

כאשר יעבור המטוס הראשון סמוך מעל ראשיכם, צפוי שהכלב, שמעולם לא שמע צליל בעוצמה כזו, ייבהל. בעת שיופיע המטוס השני תפחת רמת החרדה. אם תתבונן בכלב לאחר עשרה או עשרים מטוסים, צפוי שלא תוכל להבחין בשום חרדה.  יומיים יעברו ולא תוכל להבחין בכלב אף לא במצמוץ בעת שמטוס מחריש אוזניים חולף קרוב מאוד אליו.

תהליך זה קרוי "התרגלות". זהו תהליך שבו בעל החיים למד שהרעש המסוים הזה אינו מסוכן לו. למעשה, גם ציפורים חדלות להגיב למטוסים, גם חתולים וכמו שאמרתי, גם כלבים.

מסתבר שלא כל צליל ניתן להפנמה. אין לי הידע באשר להשפעת צליל הירייה על בעלי חיים בכלל, אולם בכל האמור בכלבים, חלק מהם חווים מצליל ירייה מצוקה שהיא לא רק קשה ועצומה, היא כמעט ואינה ניתנת לריפוי.

אין המדובר כאן בבעל חיים שלמד בחייו שצליל הירייה הוא מסוכן לו ומשום כך הוא מפחד. ההיפך. העניין הוא פחד עמוק שאינו נובע מלמידה ולכן הוא מסוג הפחדים הקשים לעקירה. כאשר החשש והפחד הם נלמדים, אין כל קושי להפחיתם עד שייעלמו לחלוטין. לא כך כאשר הפחד הוא מולד.

הידעת שבערך רבע מהכלבים אינם מסוגלים ללמוד ולהפנים את צליל יריית האקדח? כך גם כשהוא רחוק?!

בשבוע שעבר סיפרה לי חברתי מדמרקר שהיא, משפחתה וכלבתם, עברו להתגורר בסמוך לכפר ערבי. אנשי הכפר, כידוע, נוהגים לחגוג את שמחותיהם גם ביריות לשמיים ובזיקוקים.

הכלבה כבר די זקנה, תשע וחצי, מעולם לא נחשפה לצלילים כאלו ומשום כך איש לא הכיר את מגבלתה הספציפית.

הכלבה מורגלת לחיים בחצר וכך גם תנאיה בביתה החדש. הבעיות מתחילות בערבים, בעת שאנשי הכפר חוגגים.

כבר כמה וכמה פעמים גרמו היריות לכלבה לעקור את התריס ממקומו ולהרסו. למעשה, כבר אין טעם לתקנו משום שהחגיגות התכופות בכפר לא משאירות לתריס שום סיכוי.

האמת, העניין פה אינו התריס. יש להכיר בכך שהפחד מצליל המסוים הזה עלול להכניס כלבים למצוקה קשה מנשוא. לעיתים אף כשהאמור בכלבים יציבים בנפשם, הצליל גורם להיסטריה להשתלט עליהם ודוחפם להתחפרות, להסתתרות ולבריחה כפייתית. מדובר בצליל שאינו נלמד בכל כלב לפיכך לא ניתן להתרגל אליו!

יתרה מכך, יש להביא בחשבון שהלחץ אינו נותר במקומו. או שהוא גובר או שהוא נחלש. שגרת הירי היומיומית והמצוקה המתמשכת בעקבותיה, עלולות לפגוע בבריאותו הנפשית של הכלב... ממש כך, הוא עלול להשתגע!

אגב, את עיקר ידיעותיי בנושא צברתי בעת שרותי הצבאי ביחידת הכלבנים. אימון כלבים במסגרת זו נעשה תוך כדי סינונם (כמו טייסים). מבחן ההתאמה הראשון אותו היה על כלבים חדשים לעבור הוא מבחן תגובה לירי. כלב שהיה מכנס את זנבו לישבנו, היה מועבר מיד ליחידה אחרת. כך גם אם לא היה ספק שהוא כלב מצטיין.

ובכל זאת, הכלב של חברתי אינו ניתן לסינון, לפיכך היה עלי לחשוב על טיפול כלשהו.

זה הטיפול שהצעתי. ניסיון, כמובן.

יש להשקיע בכלבה זמן. החגיגה והיריות בכפר הם זמן עבודה.

1. יש להימנע מללטפה בעיתוי זה, שום אהבה, ההיפך, כאילו כלום לא קורה.

2. יש לנסות ולהעסיקה בכל מחיר בעניין אחר. מאזניהם של כלבים אוהבי ריצה, למשל, עשויים להתנדנד מצד לצד אם יודעים לפתותם לריצה. לא כל כך מתאים לכלבה בת תשע וחצי.

עם הזקנה הייתי מנסה סטייק בשר מבושל, חתוך לחתיכות קטנטנות. אני הייתי מגלגל את החתיכות על הקרקע כאילו הן ג'וקים קופצניים. תוך כדי הירי מהכפר.

מירב הסיכויים שיהיה קשה לגרום לכלבה לעסוק במשהו נוסף מלבד פחדיה. עם זאת, די שצעדה צעד משחקי אחד, די שלעסה ובלעה פרור בשר אחד, כדי שנוכל לומר שעשינו צעד גדול לעבר המטרה. מחר זה יראה יותר טוב... הכלבה תאכל ביתר תאבון.

אומנם תיאוריה אבל הדרך היא קדימה. אם היא מגיעה למצב של אכילה חופשית היא מבריאה! (החברה מהיחידה לא יאמינו).

3. אם אין ברירה, יש למנוע, אפילו בכוח, את התנהגות הפחד.כאשר הכלבה מתחפרת מתחת לתריס היא "מדמיינת" שהיא ניצלת בזכות התנהגותה. "לדעתה" התריס הציל אותה מאבדון. התנהגות הפחד מחזקת את הפחד.יש להחזיקה בכוח וללמדה שקולות הנפץ נשמעים, היא לא זזה, וכלום לא קורה.

אימון כזה גם הוא צעד לפנים, אם כי צעד קטן.

4. ההתחפרות מתחת לתריס לא רק משמידה את התריס. היא גם צעד לאחור. היא  גורמת לקיבעון שכה מאמלל את הכלבה להכות שורשים ולערער את יציבותה, עד כדי חולי ממש.