כשהייתי קטנה (וגם היום) מאוד אהבתי את הספר של דבורה עומר "הנשיקה שהלכה לאיבוד"

אחד הסיפורים שתמיד אהבתי היה "ילדת ההפך". תמיד ריחמתי עליה.

כשעושים ניתוח ביביליותראפי לסיפור לומדים כמה מסרים מרעים יש בו. הילדה היא ילדת סנוויץ שאף אחד לא מתייחס אליה, אחותה נוזפת בה ומעליבה אותה והאמא לא מתערבת, רק בסוף נשמע קולה וגם הוא בביקורתיות.

הסיפור מסתיים בקול תרועה רמה – כבשו את הילדה ועכשיו היא חלק מהקולקטיב – החברה ניצחה.

הרבה פעמים אני מרגישה כמו ילדת ההפך, הילדה שמכה עם הרגל על הרצפה ומתעקשת על שלה.

לא קל להיות ילד ההפך.

ועדיין לא נוצחתי.

מאוד קל להישאב למעגל של החיים ולמצוא עצמך בתלם שלא ממש התכוונת להגיע אליו

של לימודים, עבודה עוד לימודים ועוד עבודה.

אבל יש כל כך הרבה דברים מדהימים שאנחנו שוכחים מעצם חיינו כאן, וצריך להיזכר.

ובשביל לעשות cut off צריך לנטוש הכל וללכת

זה לא קל, אבל אני בדרך לשם

למצוא מחדש את כל הדברים שהאמנתי בהם, להיזכר שהעולם הוא גדול (ועגול)

ושתמיד אפשר לצאת גם מעיגול או ריבוע או משולש