הוא אמר שאפשר לנסוע מברצלונה לבילבאו בחמש שעות.

אני הסתכלתי במפה וזה נראה לי בלתי אפשרי. וגם רציתי לראות יותר. בנחת. אבל היו לנו שלושה ימי סופשבוע, וחברים אמרו לו ש"הפיקוס זה חובה..."

ידעתי שבילבאו ממש על המסלול, אז הסכמתי לצאת למירוץ שגם על המפה נראה די מטורף.

כשנחתנו, שכרנו רכב, והוא לקח את ההגה ביד ויצאנו לדרך.

שתקתי. מהר לא מתאים לי, במיוחד במקומות כאלה, שבהם כל סיבוב וכל פינה זה עולם מלא.

אבל שעטנו קדימה. כי "הפיקוס זה חובה".

לצידי הכביש שחוצה את ספרד ומוביל מברצלונה לסרגוסה ומשם לבילבאו,  היו שבשבות ענק. זה היה כמו יער של זרועות מסתובבות. מקסים. מרשים, גם כשנסענו מהר.

עברו שש שעות של מישור עם מטעי שבשבות וזיתים לסירוגין - ועוד לא הגענו.

 וגם לא ראינו את הכפרים והכנסיות ואפילו לא עצרנו לראות מה יש מעבר לכביש המהיר. לא ראינו ספרדי אחד, שלא בתוך מכונית. כי "הפיקוס זה חובה".

אחר כך, בלילה הגענו לבילבאו. המטפסת על הגבעות התלולות הירוקות, עם הנהר שחוצה אותה, מתפתל כמו נחש, למטה..מבואותיה מכוערים להפליא, אבל מרכז העיר הוא שילוב מקסים של ישן וחדש מאוד.

מצאנו מלון קטן, משפחתי, ואחרי שהכרנו את האימא מריה ואת הבן אלפונסו, רווק בן 40, ירדנו לרחוב. הרחוב הראשי, לצד הנהר, היה רטוב מגשם ואפלולי, אבל בהנחיית האם והבן מצאנו מקום מדהים, עם עיצוב בסגנון ארט דקו, שבו אפשר לשתות שוקולדה ולאכול צ'ורוס, שזה מין נקניקי בצק, ספוגי מי סוכר, שאותם טובלים בשוקולדה. היה כייף.

ואחר כך, בשש וחצי בערב, הלכנו לראות את המוזיאון המרהיב, דמוי הספינה, שהוקם ליד הנמל הישן, שעל גדת הנהר.

ליטפתי את הקירות המתכתיים החלקים שהמציא הארכיטקט ההוא וכשניכנסתי לחלל המרכזי, חיכה לי שם מין עכביש ברזל ענקי, שהתנשא לגובה של ששה מטרים לפחות.

היה קסום. למרות שהספקנו להיות במבנה פחות מחצי שעה. (סוגרים בשבע בערב).

כשיצאנו ירד גשם. המבנה היה אפילו יותר יפה, עם הטיפות שמחליקות על המתכת המחוררת בחרירים זעירים.

אהבתי את בילבאו, אבל בבוקר התחלנו לנסוע , כי "הפיקוס זה חובה".

אחרי שלוש שעות, הגענו אליו. אל פרק פיקוס דה אירופה במחוז אסטוריאש.

כמה יפה.

פסגות של הרים מושלגות, ולמטה -  גאיות צרים צרים, שבהם הכבישים ממש תלוים מעל נהר שוצף.

בין גיא לגיא צריך לטפס על ההר ולגלוש לצד השני בעליה/ירידה תלולה ורבת פיתולים. והכל ירוק, נקי, שקט להפליא. עם ציפורים מצייצות.

הוא רצה לנסוע מהר מהר, בין גיא לגיא, בעליות המטורפות ובירידות העוד יותר מטורפות.

אני רציתי להשאר למטה. על יד הנחל. בנחת.

לזרום. להקשיב. לראות את העצים ולהריח את הפרחים.

כי הפיקוס זה חובה.

אז פשוט  ירדתי מהמכונית  והתחלתי ללכת. ממש כך.

הוא כעס קצת. אחר כך - נסע קדימה, לכפר הסמוך. מופתע משהו.

ואני??

 נהנתי משעתיים של יופי צרוף. אישי. בלי מזגן, או מוזיקה. או חלונות סגורים.

 אמנם לא ראיתי את כל השמורה, כמתוכנן ובוודאי יהיו כאלה שישאלו "אבל לא הגעתם ל - X או ל_Y??

לא. ממש לא הגעתי. נמאס לי לבזבז טיול על ה"להגיע".

אבל עכשיו, אחרי שטיילתי ברגל לאורך פלג אחד בלבד מתוך אלה שחורצים את הפרק הנהדר הזה, גם אני יכולה לומר :

 הפיקוס זה חובה!!