הנה, הם שוב מנגנים את השיר שלי ברדיו. את השיר עלי. כן. אני יודעת. במקור הוא על הזמרת ההיא, אבל הוא כל כך שלי. כל כך עלי. שישים שנה אני באותו הקפה. באה לקראת הצהריים. נכנסת זקופה וגאה. תמיד לבושה בלבן, תמיד מפזרת מבטים לכל עבר. פעם עוד הייתי מסובבת ראשים. והיום? היום אני נכנסת לאיטי, הזכרונות ניבטים אלי מן הקירות. צילומים מצהיבים מוכתמים בכתמי הזמן. בכתמי חיי. מתיישבת לאט על הכסא, במקום הקבוע שלי. מתבוננת בעוברים והשבים בחוץ. מתבוננת בחיי שאינם. שישים שנה. גם היום אני זוכרת את הפעם הראשונה שנכנסתי לכאן. מודעת לשפעת גופי, מודעת לכל מבט ומבט, נותנת להם להפשיט אותי בדמיונם, מפזרת הבטחות אילמות וחיוכים קטנים בשפתיים אדומות. זה אחר זה היו ניגשים אלי, כמו פרפרים אל האור, נמשכים בלי יכולת לעצור. צחוקי המתגלגל ממלא את חלל בית הקפה, גורר מבטי קנאה מצידן ומבטים עורגים מצידם. נישאתי אז על כפיים, מהלכת באוויר, לוטפת, מפלרטטת, מתחנחנת. הייתי אז הקיסרית הלבנה של הקפה. המלכה הבלתי מעורערת של חיי הזוהר. בתקופות הקשות, הם תמיד באו אלי להתנחם. בכו בזרועותיי, הניחו ראש בחיקי, וכשרחב עלי ליבי, הייתי אוספת אותם לביתי, ללילה של איחוי שברים ונחמה. כן. הייתי אז הקיסרית של האובדים והתוהים. וגם אם הלכו עם אחרות, אלי הם תמיד חזרו, אותי הם תמיד ביקשו, ובכל פעם שהלכו, ידעתי שישובו. רבים רצו אותי לעצמם בלבד, אבל אני רציתי להיות של כולם. שותה מנקטר הרהב, עיוורת לזמן שהתדפק על דלתותיי. מתמסרת בכל יום ובכל שעה לאהבה. ואהבתי את כולם. כל אחד ואחד מהם. אבל מעל כולם, אהבתי את עצמי. ואז באה המלחמה. חלקם לא חזרו אלי, וחלקם חזרו אל אחרות, תרים אחר עוגן קבוע. ואני עוד נאחזת במעט שמסביבי. הקיסרית היחפה, שפחתם של הכאב והבדידות החשופה. בשלה יותר, מלכה יותר, מסובבת את ראשו של הדור הבא. כי הדור שלי כבר צלל אלי שגרה אפורה, מותיר את עולם הזוהר שאופף את סביבתי מאחוריו. גם את הצעירים אספתי אל חיקי ואל ביתי. מרחמת, מלטפת, מלמדת. מותירה אחרי שביל של לבבות שרצו את לבבי. אבל לבבי, הוא היה שייך לכולם. גם באותם לילות סגריר, כשהקפה נסגר, ואני שירכתי הביתה את דרכי בגפי, מותירה מאחור עדת מעריצים לרגע, שמיהרו אל השגרה המבורכת של חייהם האפורים. גם אז עוד היה לבבי שייך להם. הם השאירו אותי צעירה. השנים שרדפו אותי, החליפו את נוף הבחורים שמולי. כשהלכו בני גילי, באו צעירים מהם, וכשעזבו הם, תמיד היו צעירים יותר. עד המלחמה הבאה. ושוב פחתו יפי הבלורית והתואר, והמעטים שבאו להתנחם בחיקי עצרו רק לרגע קט ומיהרו הלאה. צחוקי הסדוק כבר לא גרר מבטים. כניסותיי לקפה, כבר לא עצרו נשימה, והחיוכים שפיזרתי לכל עבר, חיוכי המסיכה שלי, זכו למנוד ראש קל ולא עוד. עוד הייתי יפה יותר מכל באות הקפה, אך הזמן חמד לו לצון, ולא יכולתי שוב להתחרות בגופן החלק, בשדיהן הזקורים, ברגליהן הארוכות, בחצאיות קצרות מנשוא. הייתי אז הקיסרית האומללה, המובסת והשכוחה. הן ששנים אחורה הסתכלו בי בקנאה. הן שכל גבר שזכיתי בו היה גבר שהן רצו והפסידו, הן שכל ערב מדורת שנאתן לובתה עם כל חיוך וכיבוש שלי, חזרו צעירות ומנצחות, והותירו אותי בצד, עם אותה הכניסה, ואותם החיוכים, אך ככלי אין חפץ בו. זוגות זוגות באים הם לקפה. יושבים בשולחנות סביב שולחני הקבוע בשישים השנים האחרונות, נזהרים לא להיתקל באותה זקנה זרה ומקומטת שלא שייכת למקום הזה יותר, המקום ששייך עכשיו לצעירים. ואני מתבוננת בכל אחד ואחד מהם, חשה אותם על בשרי הצפוד, מחבקת, עוטפת, מתמלאת בלחלוחית, חיה את עברי, מנסה לצוד, ולו בפעם האחרונה, את האחד שעוד ירצה את לבבי וגופי. משלמת, קמה ויוצאת מבלי להסתובב לאחור. לבד. ומחר, אספרסו כפול אחד ושטרודל אחד, בדיוק בעשר בבוקר. היא היתה הקיסרית הלבנה של הצלילים הנבראים מן הקרעים בנשמה היא היתה הקיסרית של האובדים והתוהים הנודדים במרחבים של אלוהים. היא היתה הקיסרית היחפה ושפחתם של הכאב והבדידות החשופה היא היתה הנערה המקבצת נחמה במיתרים הניחרים שבגרונה היא שרה כמו מי שנלחם על חייו היא שרה כמו מי שמסתיר את פחדיו היא שרה כמו מי שזקוק למגע אני רוצה לקרוא לה - פרח משוגע היא היתה הקיסרית האומללה ולפעמים היא צעקה כמו ציפור מקוללה היא היתה הקיסרית של המוכים והכמהים הנבלעים במרחבים של אלוהים. היא היתה אולי רק פרח משוגע אבל פרחים משוגעים הופכים משל או אגדה היא חיתה מהר מדי עד שמותה חמד אותה המוות שתמיד ביקש לנסותה היא שרה כמו מי שנטש את ביתו היא שרה כמו מי שמפיל תחינתו היא שרה כמו מי שזקוק למגע אני רוצה לקרוא לה פרח משוגע. |