כשלודוויג ויט' היה בצבא, במלחה"ע הראשונה, הוא היה באיזה גדוד בו כל החיילים נדמו לו כפושעים. "ללא התלהבות לדבר, גסים, טיפשיים ורעים באופן שלא יאמן". הוא אף לא תפסם כאנושיים:
"כשאדם שומע דיבור סיני, אנו נוטים לשמוע את הדיבור כגרגורים. מישהו שמבין סינית יכיר בשפה שבמה שהוא שומע. באופן דומה אינני יכול לעתים להבחין באנושיות שבני-אדם מסויימים." (תרגום שלי מהביוגרפיה של מונק על וויטגי)
אצלי הקריטריון, הגם אם ניתן הוא ממעוף הציפור, הוא חייה ותן לחיות.
הגבול הדק עובר היכן שהאדם מרגיש שבידיו אמת גדולה שכזו, עד כי ראוי לכפותה על האחר.
זהו אכן גבול דק וייתכן כי במבחן מדוקדק הוא לא יעמוד, אולם, נראה כי הביקורת על הדת פוגעת ברגשות המאמינים, ואילו רגשות המאמינים נוטים לפגוע בגופם ממש של האחרים. מצעד הגאווה וניסיונות הרצח סביבו הם דוגמה מצויינת לכך.
אין כאן נקודת אמצע זהובה וברורה, אלא קצת חופש ישן וטוב לעשות את הישר בעינך, מבלי לחטוף מקל או סכין באחוריך.
אני מבחין בין השיח ואורח-חייו של מקובל, הדבק בין היתר לטקסטים מסויימים, לבין אורח-החיים ואופני השיח של חוקר קבלה במחלקה למחשבת-ישראל, שמתעסק באותם טקסטים ממש. אני מתבונן בהם ובסביבתם הקרובה: משפחתם הקרובה, חבריהם ומכריהם, סביבתם. אני חוזר להתבונן בהם, הפעם בריכוז. אוכל לומר - ותהיה בכך הגזמה ממש כפי שלא תהיה בכך הגזמה: "עולמות שונים לחלוטין, ללא שיג ושיח."
אינני מבין מה בין זה לבין "קיצוניים ושנאתם" (קיצוני זה תמיד ביחס לנקודת מוקד מסויימת, ויתכן שנקודה זו נמצאת רחוק מהמקום שבו אני עומד, קיצונית אלי.)
תגובות (6)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אמת ויציב.
אבל אם תסתכלי שוב למעלה, תראי שלא כתבתי על האמונה, אלא על הדת עצמה.
הדת הרי מתיימרת להיות נצחית, על-זמנית, מקורה אלוהי והיא יחידה במינה.
אבל, אם מצליחים להראות ללא כל ספק השפעות הדדיות, סיפורים המופיעים בדתות שונות,
ואולי אפילו העתקות גסות, אז בסיסה של הדת עצמה כנצחית ובעלת מקור אלוהי עלול להתערער.
שאלת האמונה אינה עומדת על הפרק, כי היא כמובן, שאלה מסוג אחר.
-תודה לך-
אין לחקר הדתות ולאנתרופולוגיה שיג ושיח עם האמונה.
יאמרו לי האנתרופולוגים עד מחר, שאלוהים הוא המצאה שלנו, כדי להתמודד עם המוות
שזו המצאה שלנו, כדי לקבע, לשרש ולהשריש סדרים חברתיים שונים ומשונים.
יגידו, אז מה?
אני מבחינתי יודעת שיש אלוהים
ויביאו לי הוכחות עד מחר שהאמונה באלוהים משרתת קיום פונקציונאלי כלשהו של האנושות
עדיין לא יגרע הדבר מאמונתי.
מה אתה רוצה לומר בכך?
(אולי שהניסיון ברצח במצעד הגאווה היה סוג של סינית?)
משהו אחר אולי? באמת איני מבינה כוונתך...
כשלודוויג ויט' היה בצבא, במלחה"ע הראשונה, הוא היה באיזה גדוד בו כל החיילים נדמו לו כפושעים. "ללא התלהבות לדבר, גסים, טיפשיים ורעים באופן שלא יאמן". הוא אף לא תפסם כאנושיים:
"כשאדם שומע דיבור סיני, אנו נוטים לשמוע את הדיבור כגרגורים. מישהו שמבין סינית יכיר בשפה שבמה שהוא שומע. באופן דומה אינני יכול לעתים להבחין באנושיות שבני-אדם מסויימים." (תרגום שלי מהביוגרפיה של מונק על וויטגי)
ואת, אני מאמין, אינך דוברת סינית.
מסכימה עם כל מילה שלך.
אצלי הקריטריון, הגם אם ניתן הוא ממעוף הציפור, הוא חייה ותן לחיות.
הגבול הדק עובר היכן שהאדם מרגיש שבידיו אמת גדולה שכזו, עד כי ראוי לכפותה על האחר.
זהו אכן גבול דק וייתכן כי במבחן מדוקדק הוא לא יעמוד, אולם, נראה כי הביקורת על הדת פוגעת ברגשות המאמינים, ואילו רגשות המאמינים נוטים לפגוע בגופם ממש של האחרים. מצעד הגאווה וניסיונות הרצח סביבו הם דוגמה מצויינת לכך.
אין כאן נקודת אמצע זהובה וברורה, אלא קצת חופש ישן וטוב לעשות את הישר בעינך, מבלי לחטוף מקל או סכין באחוריך.
אני מבחין בין השיח ואורח-חייו של מקובל, הדבק בין היתר לטקסטים מסויימים, לבין אורח-החיים ואופני השיח של חוקר קבלה במחלקה למחשבת-ישראל, שמתעסק באותם טקסטים ממש. אני מתבונן בהם ובסביבתם הקרובה: משפחתם הקרובה, חבריהם ומכריהם, סביבתם. אני חוזר להתבונן בהם, הפעם בריכוז. אוכל לומר - ותהיה בכך הגזמה ממש כפי שלא תהיה בכך הגזמה: "עולמות שונים לחלוטין, ללא שיג ושיח."
אינני מבין מה בין זה לבין "קיצוניים ושנאתם" (קיצוני זה תמיד ביחס לנקודת מוקד מסויימת, ויתכן שנקודה זו נמצאת רחוק מהמקום שבו אני עומד, קיצונית אלי.)