אני בת העיר כפר סבא, שסיימה את מחזור ב' של בית ספר גולדה מאיר, את חטיבת שז"ר ואת בית ספר התיכון כצנלסון, הכצנלסון. התיכון שהיה הטוב בארץ בימים האלו של שלהי 1989. אני מביטה היום כאם, מהצד ומגלה, שאיך נאמר, אולי העיר זכתה בפרס חינוך. אולי העיר מציצה על ערים אחרות (באיזור ירכא?) מלמעלה, אבל איך נאמר: "זה לא בדיוק זה. זה על יד".  

תסבירו לי דבר פשוט: כפר סבא השקיעה השנה 67 מליון שקל בחינוך. מתוכם 6 מליון לשיפוץ מבנים. נשמע הרבה נכון? אז תסבירו לי בבקשה למה רעננה (שקטנה מאיתנו בהרבה) השקיעה 148 מליון ו-14 מליון בהתאמה לשיפוץ? ולמה הרצליה השקיעה 172 מליון ו-20 מליון בהתאמה? בוודאי תענו לי שמדובר בערים עשירות? אבל כפר סבא לא עיר ענייה. היא זוכה גם לאחוז גבייה של ארנונה מהגבוהים בארץ.

תאמרו איך את משווה בין תקציבים? ואני אומר: עיר של 90 אלף תושבים, שהיתה נר לרגלי החינוך בארץ. ה"מכה" של שאר הערים. בשנות השמונים כפר סבא היתה מוקד ללימוד ועלייה לרגל של ערים אחרות. באו לראות אותנו מרחוק. זבולון המר שהיה שר החינוך היה מבקר בכיתתי ביסודי לפחות פעם בשנה. השתתפתי בתכניות למצוינות פעמיים בשבוע, וקרן המוסיקה היתה מעורבת בחיי כולנו. כולנו למדנו חלילית. כולנו למדנו אורגן ומי שלא המשיך הלאה היה לפחות בעל השכלה מוסיקאלית מינימלית. 

היו אלו ימים של זאב גלר, ז"ל ראש עיר ואושיה, וגם בימי כהונתו הראשונים של יצחק ולד יבדל"א. ימים של תוכניות לימוד שאינן נתונות לגחמות פוליטיות של פקידים. של בתי ספר חדשים שקמו (בן גוריון ואחריו גולדה) שראו מנהלים בעלי שיעור קומה ורצון להוכיח שכפר סבא.. היא עיר החינוך. לא פחות. וכולם יכלו רק להסתכל ולקנא. ימים שבהם אייקון תרבותי שצמח מהעיר היה פנחס ספיר ולא לי בירן.  

את בני הבכור הוצאתי מבית הספר לאחר 4 שנים של סבל. העברתי אותו למערכת פרטית. תלמיד מצטיין. אבל שלא יכול היה לשאת את האלימות בכיתתו. את זילות וחוסר האונים של המערכת בה גדל ומעל לכל את חוסר היכולת של המערכת לגלות גמישות מחשבתית בכל הקשור ללמידה מתוגברת לתלמיד מצטיין. היום הוא בו'. הוא נשאר עם כיתתו הגנרית. אבל את מקצועות המתמטיקה, האנגלית והמדעים הוא לומד עם ח'. ככה זה כשרוצים לגלות את הילד. לחנך את הנער על פי דרכו... 

בתי השנייה עברה בעיקר בגלל שעברנו דירה. ממערב העיר למרכזה. ופתאום גיליתי שאפשר אחרת. לחוות דמוקרטיה, לשוחח עם הילד על עניינים ברומו של עולם, לרכז את הכיתה ולקבל לתוכה תלמידים חדשים. מעניין. ואני לא ידעתי שאפשר אחרת... חינוך בעיר צריך להיעשות מתוך תכנון, מתוך תיעדוף. מתוך הבנה של תהליכים נכונים לתלמידים ולמורים.

תגמול נאות למורים בתכנית הטרם, הקטנת מספר התלמידים בכיתה. תכניות למצויינות לתלמידים מחוננים (הנה מספר מעניין: 1700 ₪ בשנה מושקעים מטעם המדינה בתלמידים בעלי הפרעות למידה. 300 ₪ בשנה מושקעים בתלמידים מצטיינים!?) הכנסת תל"י לעיר, הכנסת תכנית מארג לעיר. ביטול הקשקוש הזה שנקרא אינטגרציה ופועל הפוך בכל כיוון אפשרי. אלימות, לימודים באיכות ירודה, תסכול מורים ותלמידים ובעיקר: אף אחד לא נטרם מזה: לא התלמידים המצוינים שיורדים למטה, ולא תלמידי ה"שכונות" שלא מצליחים לטפס למעלה".

אבא שלי קורא לזה חוק השוואת טמפרטורות. במקום שהמים יתחממו מהתלמידים הטובים, והתלמידים ה"קרים" יתחממו איתם. הרי שהטמפרטורה צונחת.. והמים פושרים....

 כמו כפר סבא..

טובה. אבל לא מצוינת.