כשעמדתי שם, על הקצה של קרון הרכבל המתנדנד, חבל קשור לרגליי, היבטתי למטה דרך רצפת הזכוכית (רעיון אכזרי במיוחד). למטה, הרבה מתחתיי, כמעט ויכולתי לראות, דרך הצל, את קרקעית הנקיק.

הו, עשיתי דברים מסוכנים בחיי. חציתי כביש בלי לשים לב; ופעם הסתערתי כשצעקו לי להסתער, אבל שום דבר לא משתווה לזה. אף פעם לא הלכתי מרצוני החופשי לבצע מעשה שכל מטרתו וכל העוקץ שבו הוא הסכנה לחיי. פול החתים אותי על המסמך. הם לא אחראים לשום נזק שייגרם לי, או לבני משפחה שצופים בזה. חייכתי לי כשראיתי את הסעיף הזה, אבל החבר'ה האלה יודעים מה הם עושים. אימא שלי ראתה את הדי.וי.די חודש אחר כך, כשאני עומד לידה בריא ושלם, ועדיין כמעט והיינו צריכים לבצע בה החייאה. אם היא הייתה שם - צה"ל לא אחראי.

אז פול הסביר לי שוב. בעלייה השנייה, אתה מושך בכבל, עובר למצב ישיבה, ונגרור אותך למעלה.

ואז הוא ספר לאחור.

חמש -"אין שום סיכוי. תוריד אותי".

ארבע -"מה אתה לא מבין? אתה לא מדבר עברית?"

שלוש - "תספור עד מחר. לא קופץ".

שתיים -"אימא ש'ך"

אחד -"אבא ש'ך גם"

באנג'י. קיללתי כל הדרך למטה, בכל שפה שאני רק מכיר. קיללתי בעברית, בערבית, ברוסית, המון באנגלית, בגרמנית, בצרפתית, אפילו נפלט לי איזה "קאצו" איטלקי. המילים ניתקו ממני למעלה, הקרקע התקרבה אליי, הקרסוליים נאנקו. ריחפתי. שקט שלם השתלט עליי. בדי.וי.די זה היה רק כמה שניות, אבל אני מסוגל לשחזר בדייקנות רצף ארוך במיוחד. זה היה כמה שעות, ולא מעניין אותי כמה זמן עבר.

ואז האטה, אני מטלטל קדימה ואחורה, ונורה במהירות למעלה, צועק את הדבר היחידי שבן אנוש מסוגל לצעוק ברגע כזה, מין יללת תן ארוכה שכזו. ושוב למטה, ושוב למעלה, ואני מושך בכבל, ואני עובר לישיבה, ומניפים אותי חזרה למעלה, וכל הדרך אני מנפנף בידיים וברגליים וצוחק ובוכה וצועק.

כל הסאונד עבר בדי.וי.די, וקיבלתי מחמאות רבות על אוצר המילים שלי מאז.

נזכרתי בזה היום, במקרה, כי לבשתי גופייה לבנה. אפילו לא את הסוג הזה של גופייה לבנה שנקרא באמריקאית Wife beater, ההיא שאבא שלי לובש מתחת לחולצה המכופתרת. נו, זו שהכי הייתם מצפים לראות גבר שעושה מנגל בים לובש. לא, לבשתי גופייה לבנה מעוצבת, עם הדפס, שנראית יותר כמו טי-שירט שחתכו לו את השרוולים. וקיבלתי תזכורת כאובה: אנחנו לא אוהבים אנשים שמנים.

ואני בכלל לא שמן. אני לא רזה, אבל אני לא שמן, לפחות לא לפי ההגדרה הסובייקטיבית שלי. לא הייתי מתקבל ל"לרדת בגדול", כי אין לי "בגדול" לרדת אליו, אבל לא היו מזיקים לי עשרה ק"ג פחות. וד', בת אדם נעימה בכל יום אחר, ראתה אותי ואמרה: "מה זה הגופייה הזאת? רואים לך את הצמיג". רבאק, צמיג יש באוטו.

ומה כל זה קשור? כי כשאתה בין שמיים וארץ, כלום לא שופט אותך. יש לך כמה שעות (שנמשכות כמה שניות) להחליט אם אתה אוהב את עצמך, אם טוב לך עם עצמך; להחליט, אם אתה הולך היום, האם היית מרוצה? אבל עשר דקות אחרי שחיבקת את עצמך באהבה עצמית עמוסת אדרנלין זה כבר לא משנה כלום, כי מישהו יעיר לך שעשית המון רעש בדרך למטה. אנחנו שונאים הכי טוב בעולם. אנחנו יודעים להיות מכלילים כלפי קבוצות של אנשים על סמך מכנה משותף אידיוטי. כל מי שיש לו ב.מ.וו. הוא ערס. כל מי שעובד בטלוויזיה מרוויח ים כסף. כל מי שצועק בטלפון באוטובוס הוא בהמה (לא מחויב המציאות. יכול להיות שהתפוצץ לו צינור וכל הבית מים והאינסטלטור מתעכב לו. גם אני הייתי צועק). ב"בלייזר" נותנים לנו רשימות של אנשים שצריך להרוג, שפועלות על מכנה משותף נמוך אפילו יותר. אנחנו - המין האנושי, הישראלים, מי שאני מסתובב אתו - אלופי השנאה וההכללה. ולי היה חם היום ולבשתי גופייה לאוניברסיטה. והחלטתי היום, ואולי לא יהיה לזה שום תוקף מחר, שאני חי מעכשיו בין שמיים וארץ - כי יש רק ביקורת אחת שהיא מספיק חשובה לי.