א. היתה שם ראשונה. עם מדריך מקומי וג'יפ סוזוקי.

אחרי שלושה שבועות חזרה. עם צילומים מדהימים וסיפורים מעוררי קנאה.

בטח שרציתי גם.

הצטרפו אלינו עוד שניים ונחתנו בטיבליסי.

שם, חיכה לנו גיאורגי. קטן ומוצק, שמכיר את כולם.

מהר מהר - אמר באנגלית, תוך כדי שהוא מדבר בגרוזינית עם כל דבר שזז. מחלק צ'פחות על ימין ועל שמאל ומעיר, לטובתנו,  שזה אח שלו וההוא דוד שלו וההוא סתם חבר וליד כל אחד כזה אנחנו עומדים בנימוס ומחכים עד שתסתיים העברת המידע בגרוזינית כמובן.

יצאנו סוף סוף לדרך. שתי לאדות, בראשונה - הבנים. בשניה, אנחנו.

והדרך? אוסף של מהמורות מחוברות במשהו שהיה פעם כביש אספלט.

אז הם שועטים קדימה, ונופלים מבור לבור, ואנחנו מתפוצצות מצחוק, אבל עושות אותו דבר.

 ופתאום - הם פונים הצידה. ככה. בלי שלט או אזהרה מוקדמת או לפחות איתות.

כל הסטלבט התפוגג, כי עכשיו, אנחנו על דרך עפר ומה שקודם היה כביש עם בורות הפך לשביל בלי שביל.

רק בורות.

ג'יפ הבנים טס במהירות ואנחנו אחריו. לפעמים הנהר מימין, לפעמים משמאל.

ההרים העצומים  משני הצדדים הולכים ונהיים גבוהים יותר. הולכים ומתקרבים.

ואז, שוב פנייה ופתאום, באמצע שום מקום - בית.

גדל אבן. גינת ירק. באר. תנור בוץ שקוע באדמה. בית שהוא בעצם שורת חדרים, שלכל אחד יש דלת אל החצר המרכזית.

סבא משופם יוצא מאחת הדלתות. שעון על מקל מגולף, מחייך.

אחרי סדרת נשיקות, 5-6 מי סופר, הוא מזמין אותנו פנימה. לחדר בסיסי, צנוע, בלי חשמל אבל עם תה צמחים ריחני ומאפה גבינה גדול, חם וטעים שהכינה הרגע הבבושקה השמנמנה , שעטופה בצעיף צבעוני ומנצנצת עם שיני הזהב.

כמה נעים ורגוע. כמה טוב פה.

אבל ממשיכים הלאה. על השביל שהולך ונהיה יותר צר. ממש מתחרה על המקום בעמק עם הנהר.

מדי פעם, המדריך יורד מלאדת הבנים, כדי לבדוק אם בכלל נותר שביל מכל הבורות האלה, שכבר מלאים מים.

אנחנו במתח.

זהו, כבר לא שומעות גששים/שלמה ארצי/יהודית רביץ.

רק מתמקדות בבורות וחוששות מהערב שממהר מדי להגיע.

ואז = חושך. ככה. בלי הודעה מוקדמת.

וגם עננים שמסתירים את הירח.

וגם טיפטופים שהולכים וגוברים. כמו החרדות שלי.

זה הזמן שבו מתחיל ה"למה הייתי צריכה את זה?"

למה אני לא נוסעת לפריז או לונדון, רואה הצגה, או מבקרת במוזיאון או רחמנא לצלן הכנסת לMALL, כמקובל.

מאיפה באים לי כל רעיונות העיוועים האלה, המטורפים...מתי כבר אתבגר...

ואז, שוב הוא פונה, בלי לאותת.

ומתחילה עליה תלולה. דוך...ישר בלי פיתולים. ורגע הם מחליקים לעברנו ואנחנו מתחלחלות מפחד, אבל ממשיכים. עולים ועולים ועולים.

בשלב הזה, אני כבר לא רוצה לדבר.

די. כמה אפשר.

רוצה הביתה. שותקת.

מזל שהאוהל נשלף בשניה. ושתינו מתחפרות פנימה.

מזל שהיא לא נחרה.

את הגשם הסוחף שמעתי על היריעות, אבל נרדמתי.

מדי פעם מושיטה יד מחוץ לשק השינה כדי לוודא שעוד יבש מסביבי.

ואז -

הגיע הבוקר.

ופתחתי את הריצרץ' אל הנוף הכי יפה שראיתי בחיים.

אנחנו לבדינו, על מישור משופע, ירוק וענקי, צופים אל מישור כזה, מהעבר השני  של הנהר הבלתי נראה,  שהסתתר בערוץ למטה.

הכל ענקי, שקט, פתוח. מוקף במסגרת של הרים שחורים, מעוטרים בשלוגיות לבנות, נוטפות מים.

היה מדהים! 

ופתאום, שוב