יש משהו ברוצחי ילדים שמדבר אל התודעה הקולקטיבית שלנו. השפלות, האטימות והרשע הנדרשים כדי להרוג ילד הן מהרעות החולות שמפעם לפעם מתחוור לנו שהמין האנושי נגוע בהן.
אבל יש רוצחי ילדים ויש רוצחי ילדים. אינני טוען שבמוחו המעוות של רוני רון חלפו מחשבות על סמיר קונטאר כשהוא עשה את מה שהוא עשה לנכדתו. אבל אולי, בממד מסוים, השפלות שאליה הגיעה החברה הישראלית, בעצם המהלך של שחרור רוצח ילדים מורשע לחופשי תמורת גופות, תרמה לאווירה שיוצרת את האינפלציה ברוצחי ילדים שפוקדת באחרונה את החברה הישראלית.
הנקודה היא שיצור נאלח כמו רוני רון לא באמת מעניין אף אחד, לפחות לא אחרי שנכדתו תימצא. ואילו יצור נאלח כמו קונטאר הפך להיות למשאת נפשה של קבוצה פוליטית שלמה. בעיניי, עבריינים ביטחוניים, פוליטיים, הם מסוכנים יותר מעבריינים פליליים - כשהם פועלים נגד האינטרסים של הלאום שלי. ולמרות זאת, תמורת מחיר מסוים, חירותו של עבריין ביטחוני עשויה להיות קלף מיקוח משתלם. אלא שבמקרה של קונטאר וגופות החטופים, המחיר לחירותו של רוצח הילדים היה נמוך מדי.
וכאן עובר הקו המחבר בין סמיר קונטאר לרוני רון: בישראל, הפך מחיר החירות של רוצחי ילדים לנמוך מדי. |