זהו. נגמרו המבחנים. זה הזמן לחזור לכתוב כמו שצריך. לא עומס של לימודים, לא מחשב מקולקל (למרות שאני עדיין עם עומס של לימודים ועם מחשב מקולקל) יפריעו לי. אני ממש מתקשה להאמין איך כמות כזו של כלום כמו שפקדה אותי לאחרונה יכולה הייתה להביא אותי לכל כך הרבה מחשבות. יודעים מה? אולי זו הסיבה שהמעטתי לכתוב. הייתי צריכה לתת לדברים לשקוע. ועכשיו, ממרומי שלוש בלילה, קצת אחרי שראיתי את הלשעבר מפצח גרעינים בפיצוצייה במרמורק, זה כנראה הזמן לשקוע.
באיזשהו שלב של חיי, כשהחלטתי שאת הבלוג שלי אני כותבת תחת שמי המלא והמובהק (זה לא שאני איזה שרה לוי או משהו, אין הרבה מעין רודה שם בחוץ), יצאתי מתוך נקודת הנחה שיש נושאים שאני לעולם לא אוכל לכתוב עליהם. אחד מהם הוא הנושא הזה שלא כותבים עליו. אבל אין מה לעשות, עם הזמן הלבד מותיר אותי ללא מסקנות על זוגיות או אהבה, אלא על הרבה מסקנות בקשר לנושא הזה שלא כותבים עליו.
השבוע קראתי בלוג של הלשעבר הראשון שלי, שנכתב תחת שם בדוי. הייתי מוסיפה לינק, אבל הכלב שם תמונות שלי שם. נוראיות. כשהוא יחליט להסיר אותן (והוא יחליט להסיר אותן), אני אלנקק.
בכל מקרה, השם הבדוי הזה נותן לו את כל הלגיטימציה לכתוב על מה שבא לו. בניגוד אליי, שקוראת לעצמי בשמי, ולכולם בכינויים, הוא מכנה את עצמי, ומדבר על 'מעין'. אני אשאר צדקנית ואחשוב שהדרך שלי מוסרית יותר, ומשאירה בדיסקרטיות את מי שצריך להישאר בצל. ולא, כנראה שזו לא אני.
על כל פנים, אם יום אחד הילדים הבלונדינים היפהפיים שיהיו לי יעשו גוגל על השם של אמא שלהם, וימצאו הוכחה שאי פעם היא הוטרדה ממה שנהוג לכנות בעירנו (וגם בתל אביב) 'סטוץ', אני אכחיש, ואגיד שהייתי תחת השפעה. מצטערת, ילדים. עכשיו לכו לשחק בהרמוניה בחדר, ותנו לאמא ואבא לחיות חיי נישואין מושלמים. תודה.
אני מאמינה שאני לא אבזבז הכול על פוסט אחד, ככה שצפוי לכם רצף פוסטים מהנים לקריאה בשעת לילה מאוחרת. תתפנקו.
תקציר החודשים האחרונים: את החתיך בטירוף אתם זוכרים? יופי. תוסיפו עוד אחד, שיזכה לכינוי 'הנמוך'. הוא ביקש שאני לא אספר, ואמרתי שאני אכתוב עליו בבלוג. הוא חשב שאני צוחקת.
על כל פנים הגעתי לשתי מסקנות מובהקות.
כבחורה שגדלה בעידן שבו כל קארי ברדשואו רצה ברחבי העיר לספר על מעלליה האחרונים, שבו כל סמנתה רק מחפשת את הכיבוש הבא, התאכזבתי לגלות שאני צודקת. אחרי שמצאתי את עצמי אוכלת סרט על בחור שבשום צורה לא הייתי יכולה לדמיין את עצמי איתו, הבנתי. זה לא אשמתם, זה לגמרי אני פה. ואז הרחקתי לכת, חשבתי על חברותיי, והבנתי שזה אפילו לא אשמתי, כנראה שיש משהו במין הנשי, שגורם לנו לאכול סרט.
ודווקא הייתי בסדר. באמת. עד שהוא לא צלצל סתם, לשאול מה שלומי, שלושה ימים אחרי, הייתי סופר-קולית. הוספתי אותו לרשימת ה'דברים שעושים כי לבד ועצוב', והמשכתי הלאה בחיי, משועשעת ומלאת חוויות. אחרי שהוא התקשר הכול התבלגן. פתאום השאלה 'אבל למה בכלל הוא התקשר' נראתה לגיטימית. פתאום כעסתי שהוא אמר לי בפנים שאני לא קורצתי מהחומר של בת זוג. אני! אני המצאתי את המושג 'חברה'! אני מהבחורות שרוצים להתחתן איתן!
ואז ממש רציתי שהוא יתקשר. אפילו כשהוא זרק לי הערות מעליבות על הבלונד (אמא שלך נראית כמו שרמוטה, דפקט), עדיין אמרתי לו 'אם בא לך לעשות משהו, תתקשר'. לא כי אני רוצה לעשות משהו, אלא כי יש משהו נורא מעליב בלהיות אחת מההמון. יש משהו קורע לב בהבנה שמישהו ישן אצלי בבית ולא התאהב בי. פעם אחרי פעם (ולא הרבה יותר מזה, תירגעו) אני מוצאת את עצמי בלתי-מתעניינת לחלוטין במושא, אבל מתרעמת בזעם על כך שהוא לא רואה את כל מה שטוב בי.
כל הבחורות שאמרתי להן שבעיניי אין דבר כזה סטוץ הנהנו בהבנה. לאלה שלא הנהנו בהבנה אני לא מאמינה, ואפשר לספור אותן על אצבע אחת. כולן מצאו עצמן מוטרדות על ידי השאלה 'אז מה בעצם היה שם', שהתשובה עליה היא כה פשוטה ומהותה היא – 'זה בדיוק כל מה שהיה שם'.
אז למה בעצם להכניס את הראש הנקי שלנו למיטה מלאת חיידקים ומחלות?
זה השעמום הזה. כנראה. אקשן רע זה גם אקשן, והעיקר שמאייתים את השם שלך נכון. או איך שלא הולך המשפט הזה.
אני מצרפת כאן שיר של מלאני, זמרת שגיליתי לאחרונה, 40 שנה אחרי שהיא הופיעה בוודסטוק (עדיף מאוחר מאשר מעולם, לא?), שמביע באופן מושלם את מה שאני חושבת על סטוצים. יודעים מה? עזבו את כל ה-600 מילים הקודמות, תקשיבו רק לשיר. זה בדיוק זה. ואז תשמעו דיסקים שלה. זה הדבר היחיד שאני מאזינה לו בחודש האחרון.
המשך יבוא (עם הסבר על סעיף 2).
אני הולכת להרהר אם הייתי צריכה לכתוב על הנושא שהבטחתי לעצמי לא לכתוב עליו,
מ.
mayan.rodeh@gmail.com |