נסיעת המבחן הזאת התחילה טוב. אני ומכוניתי הוורודה ונטולת המיזוג הזענו כל הדרך לבני ברק, שם קיוויתי שהמתחם של לובינסקי הוא אקס-טריטוריה, ושלא יסקלו אותי באבנים בשל חוסר צניעותי. נכנסתי לאולם התצוגה וחיכיתי לנציג נסיעות המבחן, חן. נכנס בחור נאה ושרמנטי ומיד שאל אם הרנו טווינגו שלי. הודיתי בחן שאכן כן, וחן  הוכיח מיד שהוא לא רק נאה אלא גם חכם והחל להשתפך על מעלות המכונית, עד שלא נותר לי אלא להסכים אתו. בהחלט פתיח מבשר טובות.

לבסוף התיישבנו במכונית הנבחרת להפעם – פז'ו 308. במשך כרבע שעה הסביר לי חן את כל השכלולים, הטריקים, התוספים והגאדג'טים שמתחבאים במכונית, כולל תא קטן למשקפי שמש וכן וו נשלף קטן שאפשר לתלות עליו תיק או שקית, ליד מושב הנוסע. שיחקנו עם הנעילה ולמדתי שאפשר לתכנת את האוטו כך שאפשר יהיה לפתוח אותו רק בפנים (קלאסי לנשים מוטרדות) ועם מחשב הדרך (נורא נחמד לראות כל הזמן כמה דלק מבזבזים). אבל מה שכבש אותי לחלוטין הוא בקרת האקלים הנפרדת – לנהג ולנוסע. סוף סוף אפשר לעשות הפרדת כוחות – 16 מעלות בצד של האיש, 24 מעלות בצד שלי. גברים מהקוטב, נשים מהסהרה

תם הסיור המודרך, והפלגתי לדרכי בעיה"ק בני ברק המפויחת, שפרנסיה אין להם זמן לחשוב על ענייני חול ועל העיר של מטה, וכנראה על כן היא נראית כמו עיר נטולת עירייה, מחלקת תברואה וכן הלאה.

המכונית שקיבלתי לידי לא היתה סתם פז'ו 308: היא התהדרה בחלון שמש – לא גג נפתח אלא חלון בגג, מחופה זכוכית. שימושי ביותר בחודש יולי, במיוחד אם רוצים לעשות על האש בתוך המכונית כי בחוץ חם מדי. בנוסף, במקום 120 כוחות סוס בדגם הרגיל, זכיתי לקבל את המושכות ל-140 סוסים – מפלצת של ממש. מודעת לכוח המתפרץ, הנחתי את כף הרגל בדחילו ורחימו על דוושת הגז, בעדינות מירבית, פוחדת לעורר שדים מרבצם ולדרוס ילדות בנות חמש שיצאו לקחת את האחים הקטנים לסידורים של יום שישי.

לבסוף נחלצנו מהעיר הצפופה אל הכביש הפתוח וה-308 - על אף היותה כבדה וגדולה יותר מקודמתה, ה-307 שהיתה די גדולה בזכות עצמה – הוכיחה שגם בחורות גדולות יכולות להיות חינניות וקלות תנועה, כמו הפילות רקדניות הבלט של דיסני. אחרי כמה דקות נהיגה כבר הבנתי שהפרידה ממנה תקשה עלי מאוד – ה-308 רכה, נעימה, מפנקת וזורמת. צרפתית קלאסית, מה יש לדבר.

ואולם מצרפתית קלאסית שכמותה הייתי מצפה לקצת יותר בסעיף העיצוב. ה-308 ממשיכה את הקו של ה-307, כמין גרסה על סטרואידים של ה-206 נאת החמוקיים. פנסים ארוכים ארוכים, ישבן קצת גדול וקווים חלקים ויפים – אבל ללא שום בשורה חדשה, בלי משהו שתופס את העין. מזל שמכונית המבחן התהדרה במדבקות ענק משני צדיה שהצהירו שכאן נוסעת 308 ולא אחרת – שאלמלא כן אפילו לא היו מסתכלים עלי ברמזור, חיסרון חמור למכונית מבחן.

ומה יותר מתאים לבחינת מכונית משפחתית מרווחת ומפנקת משלוש בחורות בלי שום מושג בידיעת הארץ, שרוצות בעיקר לאכול ולשתות? אחרי תכנון מדוקדק שכלל התייחסות מעורפלת למיקום (היכן שהוא בצפון) והתמקדות בסוגיית "היכן נאכל" שכללה התייעצות עם מבקרת מסעדות, עורבלו התוכניות על ידי משק כנפי פרפר מרוחק, אחיינה של אחת הנוסעות שחלה לפתע וחולל תגובת שרשרת. הנסיעה נדחתה משעות הבוקר לאחר הצהריים, ויעדה שונה ל-היכן שהוא באזור ירושלים.

אחרי בטלה מתוקה מדבש בבוקר שבת, יצאתי לאסוף את הבנות. צידה לדרך לא חסרה: אני הבאתי עוגיות שוקולד צ'יפס מזינות, עם כל אבות המזון, נ' הביאה מים, ואילו ה' הצטיידה מבעוד מועד בקפה ומאפה בשדרה. הדיסקים שהצעתי להנעמת האווירה נדחו בבוז (מובי? מי שומע מובי?!) וכך הפלגנו אל כביש 1 לצלילי קולה של ה' שהמחיזה בצורה מלאת חיים מפגש משפחתי משונה אך משעשע בדרכו שלו. מדי פעם גם יצרנו קשר עם העולם החיצון, קרי אחיה המטייל של ה', ששפע עצות ורעיונות לטיול. וכך, הגענו למנזר דיר רפא שבשולי קיבוץ צרעה ("לא צירעה! צורעה!”). הנזירים החביבים כנראה עסקו באותה שעה בשלאפשטונדה, כפי שגם אני השתוקקתי לעשות, כך שנתקלנו בשערים סגורים. הסתובבנו ופנינו אל יקב מוני הצמוד למנזר, שמציע מעין טרסה מוצלת ענבים המשקיפה אל רמת בית שמש היפהפיה. בתוך היקב המוצל, שחלקו בנוי ממנהרות, חיכתה לנו צפרדע נחמדה וגדולה. “אל תהרוג אותה", קירקרו שלוש עירוניות מתרגשות לנער שתיפעל את אופרציית הטעימות ביקב. “אני רק מוציא אותה", אמר בעודו מכוון אליה מקל גדול. נרגענו.

לאחר סשן צילומים בפוזות אוויליות על רקע שולחן האבירים של היקב, בעודנו משיקות בקבוקי מים מינרליים, נפנינו לסקור את התצוגה. נ' וה' טעמו מהיין, אני התרשמתי מהשוקולד בעבודת יד שמוצע במקום, ואז מיצינו ויצאנו החוצה. מתחת לסוכה המוצלת פגשנו בנציג נוסף של עולם החי המופלא של ירושלים – חתול מפוספס עב פרווה, שהביט בנו בחשדנות ודחה את ידנו המושטת לשלום. צודק, האמת, כי פרט לפירורי עוגיות כבר לא היה לנו מה להציע לו.

משם נפנינו אל יער צרעה, שהבטיח מסלול נופי ודרך פסלים. עלינו וירדנו בינות לעצים, דפקנו את תחתית המכונית בבורות עמוקים, אבל היה שווה, כי פתאום הציצו קרניים מבין העלים. נעצרנו בחריקה להתבונן בפלא – פרה גדולה ושחורה (או שלפרות אין קרניים?) שעמדה ולעסה בשלווה. הבטנו מסביב ואיתרנו את אחת מאחיותיה, אך ממקומנו ברכב הבטוח יכולנו לראות בעיקר את ישבנה הדשן. אחחח, פרות הבשן. אחר כך ראינו גם חוגלות, וקבוצה של ספק סלעים משונים ספק פסלים פוסט מודרניסטיים. חיפשנו את קבר דן שאמור היה להיות בסביבה, אך אולי זה הוסתר על ידי שלל המנגליסטים שבאו לעשות שבת.

משם העפלנו לקיבוץ צובה בכביש צר ויפה, ובכל פעם שהתהום הפחידה אותנו הודינו לאלוהי מזג האוויר על היעדר קרח בכביש בחודש יולי בירושלים. הפז'ו גיחכה אל מול העליות וההילוך הנמוך שאליו העברתי עשה את שלו. הרגשנו בטוחות ומוגנות, וכך הגענו לקיפצובה, שם פגשנו שלל קרובי משפחה של ה', שהתעקשה שאשחק מולה באייר הוקי – מעין הוקי שמשחקים על שולחן.

לאחר תבוסה של 7:0 ומתיחה רצינית של שרירי הזרוע (שלי) החלטנו ללכת לאכול משהו. השמועות אמרו שברחוב עמק רפאים בירושלים נורא נחמד, אז יצאנו לכיוון המשוער, איפה שהוא בירושלים. כעבור 20 דקות התברברות בלבד (זה נראה לי מוכר פה... זה הדסה? לא, זה שערי צדק... אולי נשאל את הדתיות האלה... אולי לא כדי שלא יקללו אותנו) חנינו. באמת נורא נחמד בעמק רפאים, מלא אווירה וירושלמים, אבל מקום לאכול – יוק. רק מקום אחד מצאנו, אבל כלל ידוע הוא שלא קופצים על הדבר הראשון שמוצאים. אז מה אם נשארים רעבים.

טלפון חירום לקולגה הירושלמי העלה הצעה לבקר בנחלת שבעה – בלב המאפליה הירושלמית. הפעם זה היה קצת יותר מסובך, סבנו את ירושלים והקיפונו אותה, נכנסנו לכביש המנהרות בתקווה לא להגיע למקום מסוכן מדי, אבל מצווה להיות בשמחה תמיד ולבטוח בשם – והנה אנחנו שם. כלומר, באזור המשוער...