ואכן- בשבת האחרונה רצתי כבר 24 ק"מ, לראשונה עברתי את מחסום ה-22 ק"מ, ועוד במסלול רצוף עליות (משום מה נדמה לי שתמיד ישנן יותר עליות מירידות בכל מסלול הררי שייבחר...). סיימתי בחיים ואפילו בחתיכה אחת, אבל הגב שלי כבר יצא בהודעה לעיתונות שהוא לא ממש מת על זה... ואני חשבתי שסוכם שאסבול רק מברך שמאל טורדנית. בתכנית הריצה לשבוע זה כבר רשומה ריצת שבת של 27 ק"מ. השכן שלי, שמאז חצי מרתון בית שאן הפך לשותפי לאימוני הבוקר (או כמו שבן זוגי טוען, ששני חתולי הרחוב נפגשים ליד פח הזבל בחמש וחצי בבוקר ויוצאים לצוד ארנבות ביער), טוען שמוקדם מדי לרוץ 27 ק"מ. אני מעדיפה להצמד לתכנית, עכשיו צריך להתפלל שגם הגוף שלי יצמד לתכנית. להצמד לתכנית- גם זה עניין יחסי, כמעט בכל שבוע אני מוסיפה לעצמי עוד יום ריצה שאינו מופיע בתכנית, סתם בשביל הנשמה, בחוף הים או ביערות הכרמל. גם הגורו מסכים, שנשמה זה חשוב... השבוע כבר סימנתי ביומן את תאריכי חצי מרתון תל אביב, חצי מרתון בית שאן, שני החצאים שיובילו למרתון טבריה. וכל מה שאני מבקשת מהמרתון הראשון שלי- לסיים אותו, ללא פציעות, ובתוצאה סבירה. עכשיו צריך לדאוג שלא ייקבעו לי דיונים בבית המשפט בתאריכי התחרויות. נילי אברמסקי, מאחורייך! (כלומר- הרחק הרחק מאחורייך...)
|