לאחר עבודתי בת שמונת הימים כשכיר (ראו: אתיקה בתיאוריה ובחיי יום יום), החלטתי שאיני מוכן עוד לעבוד תחת גחמות של עו"ד מעלי, אלא להיות עצמאי. החלטתי על שותפות עם עו"ד שכבר פעל מתוך משרדון. ברור היה שעלינו למצוא מעון מרווח וממוקם היטב, לעבודתנו.

חיפושנו הביאונו, בין היתר, לעו"ד על סף פרישה, במשרד מרווח וממוקם היטב, שהיה מוכן לתת לנו את המקום והפרקטיקה כאחת.

נשמע טוב - עד לשיחה עימו. 

מסתבר שהוא דייר מוגן במקום, ויש לשלם לו כמה עשרות אלפי ל"י על כניסתנו במקומו. אנו מסבירים לו שאנו בראשית דרכנו ואין לנו כספים כאלה. זו אינה בעיה. הוא מכיר אנשים שילוו לנו כסף זה. אנו נחתום על שטרי חוב לשלושה חודשים. אני מסביר לו, שגם אחרי שלושה חדשי עבודה מאומצת במיוחד, אין סיכוי שיהיה בידינו להחזיר החוב, והוא מסביר לנו שאז פשוט יוחלפו השטרות בשטרות חדשים על היתרה וכו'. כל פיסקא בדבריו מלווה במלים – "ככה עושים עסקים בארץ. אין ברירה".

לו הייתי לבד, סביר שהייתי נפרד ממנו בנחישות לא רגישה בנקודה זו. אבל אני לא לבד, ושותפי לעתיד ממשיך להתעניין. עוה"ד מספר לנו סיפור אחר סיפור "איך זה עובד בעולם" (המונח שלו ל"לבזוז את הלקוחות"). אנו לא קמים, כנראה משום שלראשונה בחיינו אנו נתקלים בנבל אמיתי, נבל שאינו טורח להסתיר את מעשיו. נבל המשוכנע שדרכו היא הדרך הראויה.

תוך כדי השיחה מגיעה לקוחה שלו, שדמי המזונות המגיעים לה, מצויים אצלו. הוא גוער בה שהוא באמצע ישיבה חשובה ושתבוא פעם אחרת. זה מקפיץ אותי. כמי שטיפל בכמה וכמה מקרים במסגרת הסיוע המשפטי, אני יודע מה חשיבותם של דמי מזונות. "אין בעיה, אנו נחכה" – אני אומר לו. עוה"ד מאוכזב בבירור. הוא נוטל כארבעים אחוז מן המזונות כשכר טרחתו – ונותן לה את היתרה. ברור ששכ"ט מנופח זה אין בו די עבורו, הוא היה מעונין להחזיק אצלו את כל מאה האחוזים, לפחות לזמן נוסף.

לולא היה סיפור שטר החוב לשלושה חודשים קובר אצלי סופית את הנושא קודם לכן – מה שראיתי עתה היה קובר אותו. זו לא מעשיה – את זה ראיתי בעיני. עם אחד כזה לא עושים עסק. זמן קצר לאחר מכן אני קם ממושבי, לפני שידבק בי משהו, ומביא את הישיבה לסיום.

אנו יוצאים, ושותפי אומר לי – "אני לא מאמין לו". אני מוצא עצמי מסביר לשותפי שאם איני מאמין לעוה"ד עתה – הרי שאיני עושה עימו עסקים, ואם אני כן מאמין לסיפוריו (מה סיפוריו – ראיתי את האישה עם המזונות...) הרי שכשם שהוא מרמה את לקוחותיו – כך ירמה גם אותנו. 

לי ברור שהמשרד הזה לא יהפוך לשלנו. אבל מאחר שמעולם לא פגשתי "אקזמפלר" שכזה קודם לכן – אני מתקשר לעו"ד ותיק ובקי ממני, מאלה שאינם מסוגלים לפסוע חמישה צעדים ברחוב מבלי שייעצרו על ידי ידיד ומכר - ושואל אותו על אותו עו"ד.

"עזוב" – הוא אומר לי, כשהתיעוב ניכר בקולו – "כל היקר לנו – כאפס וכאין בעיניו".

כמו שחשבתי גם אני, אבל אני עדיין סקרן לדעת מה ראה הוא: "כבר הבנתי שאיני עומד לעשות עסקים עימו. אבל תן לי 'אילוסטרציה'"

-  "הוא בוחר את המזכירות שלו לפי הערכתו את היכולת להתעסק עימן".

נו כן, אם אתה כבר דרעק – למה לעצור באמצע? 

אני מסביר לשותפי היקר שלא רצוי לנו, כעורכי דין, להיות חתומים על שטרי חוב לשלושה חודשים, בסכומים שרק מכירת דירה תאפשר את פירעונם, והפעם הוא מבין.

עוה"ד אינו מוותר בקלות, הוא עוד מצלצל לשותפי ומציע לו לשפר את תנאי הרכישה בצורה מהותית, אבל שותפי גם הוא כבר שאל את מי ששאל בינתיים, וגילה שהלשכה כבר יושבת על זנבו של עוה"ד – והוא להוט להיפרד ממשרדו – טרם שיופרד ממנו.

מסתבר ששותפי, לא פחות ממני, התקשה להאמין שהטיפוס הזה אכן קיים במציאות. 

בסופו של דבר, אחרי כמה בדיקות שגרתיות יותר,  אנו שוכרים דירת מגורים לשעבר, במבנה משנות השלושים, במקום טוב בהדר הכרמל, כשבעל הבית עדיין מתגורר בדירה ממול.

הדירה שימשה כמשרד כבר כמה שנים, ובין היתר, אירחה גם משרד ממשלתי קטן בחיפה, אך לא נעשה בה שיפוץ, והפרוזדור עדיין צבוע בצבע ירוק עבה במיוחד, שבתוכו סרקו גלים, כפי שהיה מקובל באמצע שנות החמישים, והכל מלא אבק בן שנים, שלא הפריע לאיש לפנינו.

מי שזה עתה שוכר משרד ומתחיל לעבוד – לא יבזבז כספו על מנקה. מביאים מן הבית כלי ניקוי וסמרטוטים, משקיעים בחמרי ניקוי – ובשבת הראשונה (פרנסה דוחה שבת...) מקרצפים את קירות הפרוזדור, החרסינה, והרצפות, עד שאנו מחזירים את הדירה למה שהיתה צריכה להיות. דירה לא משופצת בת ארבעים – אבל נקייה. 

בתזמון מושלם פורש אבי לגימלאות באותה שנה.

לאחר נסיון כושל לנהל בעצמי את חשבונות המשרד – אנו מזמינים את אבי לנהלם.

אבי, כמו כל האבות, אינו מוכן לקבל כסף על עזרה לבנו. אני נאלץ לאיים עליו: "אין כסף – אין עבודה!", כדי שיתרצה. מאותה נקודת זמן, ניהול החשבונות הוא הדבר המסודר ביותר במשרדנו. אבל עם כל מאמצינו, אין לנו מספיק חשבונות לתת לאבי לנהל, בכל השעות בהן הוא מעדיף להיות במשרד. לכן הוא לוקח על עצמו לסדר גם כמה דברים אחרים. בעולם נטול מחשבים, אנו יכולים לעלות על כל ענין וכל תיק בשניות – כל דבר מסודר אצלו באינדקסים, לפי שמות, לפי עניינים, לפי כל מה שעולה על דעתו.  

בתום השנה, לאחר הגשת הדוחו"ת, אנו מוזמנים למס הכנסה. יש לנו רק שליש שנת עבודה, והסכומים קטנים. מפקחת המס רואה לפניה ספרים מסודרים – ומתחילה לחטט בהם. אני תוהה ביני לביני אם גם לירקן בשוק תלפיות, או לבעל מונית, היתה עושה בדיקה כזו. והנה, היא מצאה אי התאמה. עשרים ושבע ל"י טבין ותקילין. הנה תפסה את מעלימי המס הגדולים, הנה היא עומדת לפסול הספרים ולתת שומה לפי מיטב שפיטה, והנה...

בינתיים יודע אבי שאם יש הפרש המסתכם בתשע או כפולותיו – מדובר בהחלפת ספרות  הוא מראה לה את הספרות שנתחלפו – וגורם לה לאכזבה קשה. בלית ברירה היא מניחה לנו. 

"עם עיקש תתפתל", כתוב בספר משלי.

היום מס הכנסה חושב אחרת, ובנוי אחרת. אין מה להשוות.

אבל בשנות השבעים – הייתי צריך להתאים עצמי לחשיבתם של פקידיו.

אחרי שבשנה הראשונה גיליתי שגם דיווח אמת וספרים ערוכים כדין אינם משככים את יצר הציד והטרף – פיתחתי טקטיקה הולמת. מבוססת, כמו בכל מגעי עם הרשות,  על הג'ו-ג'יטסו – לא על האיגרוף.