הגוף שלו חם וטוב, ויש לו ריח משגע של אפטר שייב. הרגע נכנס. בתלתלים הלבנים השופעים שלו יש עוד קצת רטיבות, של קרירות הלילה (כבר סתיו) או של המקלחת החמה שלא מזמן יצא ממנה.

כך מתנהל טקס הכנת הקפה. עכשיו היא מרתיחה את מים בקומקום, ומחזיקה את שתי ידיה על ציפוי הפלסטיק הכחול של הקומקום, עדיין קצת קר לה הבוקר. כולה מכונסת בתוך החיבוק שלו, טיפה מנומנמת. חיבוק מוקדם וראשוני, ולא ידוע איזה גוון יצבע את המשכו.

החיבוק שלו מאחוריה לא מניח לה לרגע, הוא עובר איתה מרחק שלושה צעדים מהקומקום לכלי הזכוכית שמונח בצדו האחר של השיש, לתוכו היא מוזגת עכשיו מים רותחים, מערבלת אותם סביב סביב, מחממת את דפנותיו השקופות ושופכת לכיור. עכשיו היא מודדת בדיוק שלוש כפיות גדושות קפה.

הבית כולו שקט. הילדים ישנים, מכורבלים עמוק בתוך שמיכותיהם, כל אחד מהם מאחורי דלתו הסגורה, מדיפים את חום הלילה לתוך אפלולית הבוקר המוקדמת, אלה בוודאי הימים האחרונים של הסתיו, לפני הגשמים הקרים של תחילת החורף בירושלים. עצי האורן בחורשה שמתחת לבית מאובקים עדיין, אך עוד ימים אחדים יבוא הגשם וישטוף אותם עד שירוק רענן ומחודש ינצנץ מהמחטים.

הוא אומר בשקט: "אוח! הריח של הקפה!" ועוד הוא מוסיף ואומר, ספק לה ספק לעצמו: "אוח! קפה של בוקר."

לרגע הוא מניח את ידיו, פוסע חצי פסיעה הצידה, מסלק פירור נסתר ממפת השולחן. "את שומעת, הייתה שם מסעדה, איזה מסעדה!" הוא ממשיך סיפור שמעולם לא התחיל, נאחז בבדל זיכרון שהגיח לפתע ממרחק שלושה הימים שחלפו מסוף השבוע האחרון כשהיה בטיול משפחתי בהרי הקרפטים. היא מוזגת את המים הרותחים על הקפה בתחתית כלי הזכוכית. הספלים כבר מוכנים. הוא ישתה בספל הגדול הירוק. לעצמה היא לוקחת את הכחול הקטן יותר. "כשנכנסנו אמרנו למלצר הראשי, הג'ינג'י, שאנחנו צריכים מקום לשלושה-עשר אנשים, והוא מיד אמר שאין בעיה והתחיל להצמיד שולחנות." ידיה עוטפות עכשיו את כלי הזכוכית החם. זה הדבר היחיד שהיא נוגעת בו, זה הדבר היחיד ברגע זה שנוגע בה. צריך לחכות דקה לפני שלוחצים את הפילטר למטה כדי לסנן את הקפה. "והיא," (כמובן, היא חושבת לעצמה, אי אפשר בלי להזכיר אותה, נכון?) "היא מיד ניסתה להגיד למלצר איך הוא צריך לסדר את הכיסאות סביב השולחנות כך ששלושה-עשר אנשים יוכלו לדבר זה עם זו בזמן הארוחה."

היא לוחצת לאט לאט על הכדור השחור בקצה הפילטר, מורידה אותו בכוח כנגד המים בכלי. יש לה תחושה שכך נקבע הטעם האמיתי של הקפה, בסופו של דבר הוא נמדד בכמות הסבלנות שיש לה להפעיל את הלחץ כמה שיותר לאט, ויציב.

עכשיו היא מוזגת את הקפה לספלים. מתחילה עם הספל שלה, מוזגת בו את החוּם הדליל יותר, זה שנמצא בראש כלי הזכוכית. את התמצית המרוכזת, זו שמעורבבת עם משקע הקפה שבקרקעית היא משאירה לספל שלו. הוא אוהב את הקפה שלו חזק.

חלב. עכשיו חלב לספל שלו. מתוק ולבן.

הוא ניגש לשירותים. היא מקשיבה מעבר לקיר. ממתינה. כשהוא חוזר הוא ממשיך לדבר באותו טון מבודח, כאילו מחקה מחשבות שהיא לא תעיז לבטא בקול: "ישר הוא מתחיל לספר לי על אישתו! למה לכל הרוחות לא יכול להיות לי boyfriend רגיל, למה ישר הוא צריך לספר לי על אישתו!"

הוא אומר: "לא, לא..." כאילו החליט משהו באותו הרגע.