"אני מניח שאת מרגישה טוב יותר כעת." אמר לה. "כן. תודה. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם לא היית מופיע..." אמרה בכנות. "תתלונני עליו. עשי זאת, ולא תהיה פעם הבאה." ניסה לדרבן אותה לעשות את הצעד הנכון. "אני..." הוא קטע את דבריה. "אין לך ממה לפחד... אני איתך. נלך להתלונן ביחד. הוא יקבל לפחות שלושים שנה אם לא יותר בכלא." הגביר בה את המוטיבציה. "אני... לא יודעת..." אמרה נואשת. "למה אתה לא רוצה שאבא יידע אתה הבן שלו?" שינתה מעט את הנושא. "כי אני לא גאה בעובדה שאני בנו. חוץ מזה, האם זה היה משנה משהו לו ידע שאני בנו?! אני לא רוצה שהוא יידע. אין בכך שום תועלת. הוא לעולם לא יידע שאני בנו." הסביר לה. "אולי באמת עדיף לך כך." אמרה כשהרהרה בדבריו מעט. "מי יודע איך הוא היה מגיב לו ידע שיש לו בן. ואיזה בן..." הסתכלה בעיניו "הוא היה מנצל זאת לטובתו." החזיר לה מבט עקום. "מנצל?! איך?" תהתה. "את יודעת, הימורים, משחקי פוקר וכו`..." ענה לה. "מהדרך שבה שמכירים אותו, אתה צודק..." אמרה. "אבל, למה אמך מעולם לא סיפרה לו עליך?!" שאלות רבות עלו בה פתאום. "האמת? כנראה כי היא פחדה או משהו... אולי מכך שהוא לא ירצה שהיא תמשיך את ההריון או משהו כזה..." שיער. "ואחרי שנולדת?" הילה המשיכה להקשות בשאלותיה. "לא יודע. אולי היא ידעה שהוא לא יכיר בי..." אבישי המשיך בהשערותיו. "למה אתה חושב שזו הסיבה?" הילה חשה מבולבלת עוד יותר. "משום שזו הסיבה שהיא הסתירה ממנו את אחותנו." קבע באחת. "אחותנו?!" הילה הפסיקה לעקוב אחרי דבריו. "כן. אחותנו המשותפת. זו שהייתה אמורה להיוולד, אבל בגלל מה שקרה ובגלל התאונה עם ערן..." אבישי הסביר בקצרה. הוא התקשה להיכנס לפרטים. אולי גם לא ממש רצה. "זו הייתה בת?" עיניה של הילה נפערו בתדהמה. "כן. די חבל לי עליה. אבל מה שקרה היה צריך היה לקרות, וזהו." אמר מעט אדיש. "רגע. עכשיו כשאני שמה לב, יכולת למנוע את מה שקרה! אמך לא הייתה עכשיו משותקת, היא לא הייתה מאבדת את ההריון, וכל זה לא היה קורה! למה לא מנעת את זה?!" הילה החלה לאבד את עשתונותיה. המחשבה כי אבישי ידע זאת מראש ולא עשה כלום על מנת למנוע מכל זה לקרות, שיגעה אותה. "כי אסור להתערב במה שהגורל קבע. פשוט אסור. לכן, לפעמים, אני מרגיש חסר אונים כשאני יודע מה הולך לקרות, אך אני לא יכול למנוע זאת... וזו גם הסיבה לכך שכשאני רוצה לומר משהו, אני מיד מתחרט, ואז זה הופך להיות משהו שאני מסתיר, כמו סוד שאסור לי לגלות..." הסביר ארוכות. "לכן אתה תמיד אומר לי שאני כבר אבין לבד בהמשך..." השלימה את דבריו "נכון." אישר. "אם כך, למה סיפרת לי שאתה אחי? האם זה לא נקרא להתערב ביד הגורל?!" תהתה. "לא. זה היה בדיוק הזמן הנכון לספר לך." שלל את השערתה באחת. "למה?" רצתה לדעת. "כדי שאוכל למנוע את מה שאבא רצה לעשות לך." הסביר. "אבל זה קרה כי רצית להציל אותי, ולא כי כך נקבע." הקשתה. "לא. יום לפני שסיפרתי לך את האמת, שאני אחיך, היה לי מעין חיזיון, ראיתי לשניה את העתיד. ראיתי את עצמי, מספר לך את האמת, ואח"כ, היה לי חיזיון נוסף, שמישהו פורץ לביתך. וזהו. אז עוד לא ידעתי מה עומד לקרות עם אבא. ראיתי רק את שלב הפריצה." פירט והסביר. "ברגע שראית את עצמך בחיזיון אומר לי את האמת, הבנת שזה מה שצריך לקרות." החלה להבין. "בדיוק." חייך אליה. "ומה הרגשת כש"קראתי" לך במחשבה?" הסקרנות גברה בה. "כשמישהו קורא לי דרך המחשבה, אני פשוט שומע את קולו בראשי, ומתוך ה"טון" שקולו משמיע, אני יכול להבין באיזו סיטואציה הוא נמצא. אם זה פחד, שלווה, שמחה, עצב..." ניסה להעביר לה את התחושה. "ואוו... פשוט מדהים" התפעלה. "כשזה קרה, יכולתי להרגיש את הפחד שהיית שרויה בו, וקישרתי את זה לחיזיון שהיה לי ולמה שאני כבר יודע. אז קלטתי באיזה מצב את, ומיהרתי לבוא." השלים את ההסבר. "יש דרך ללמוד את מה שאתה יודע?" הסקרנות השתלטה עליה לגמרי. "אני לא יודע. אני רק יודע שנולדתי עם זה, ושאני לא שולט בזה. כלומר, אני לא יכול להפסיק לראות את החזיונות שאני רואה. הם פשוט צצים משום מקום, ואני פשוט רואה אותם." הסביר לה. "אבל אני יכול ללמד אותך לתקשר בצורה טלפתית." חייך אליה. "אבל חשבתי שאת זה אנחנו כבר עושים..." הביטה בו כלא מבינה. "כן, בצורה חד כיוונית. את מדברת איתי דרך המחשבה, אבל אם הייתי מדבר איתך דרך המחשבות, לא היית שומעת דבר." חיוכו התרחב. "למד אותי." התלהבה מרעיונו. דרך התקשורת החדשה עם אחיה, קרצה לה. לימוד הטלפתיה דרש ממנה מאמץ רב, אך בסופו של דבר, ולאחר תרגולים רבים, הצליחה ללמוד זאת. היה זה עוד נכס בעבורה. מלבד זאת, היא הרגישה קצת יותר מיוחדת משאר האנשים. "עכשיו, אוכל לתקשר עם אחי באופן קבוע, מבלי להצטרך אפילו את הטלפון..." חשבה לעצמה. "רק אל תעשי זאת באופן קבוע, כדי לא לאמץ את מוחך יתר על המידה." שמעה את קולו בראשה. "אל דאגה." השיבה לו. "אני יודעת שזה מאמץ גם את מוחך, ואשתמש בזה רק לפעמים. או במקרים קשים." העבירה לו מסר דרך מחשבתה. "בוא אליי אבישי. יש לי משהו חשוב לשאול אותך." לאחר משהו כמו 20 דקות, הופיע אבישי בפתח ביתה. "בוא היכנס." אמרה לו. הוא התיישב. לאחר שמזגה לו מעט שתייה, הגיעה לעניין עליו רצתה לשאול אותו. "אתה וערן, כמו אחים, נכון?" שאלה. "כן. תמיד זה היה כך. למה את שואלת? הרי זה כבר ידוע לך." לא הבין את פשר שאלתה, הרי הדבר כבר היה ידוע לה זה מכבר. "נכון, אבל..." השתהתה בשאלתה. "אני יודע מה את רוצה לשאול, אבל, אני אתן לך לשאול כמו שאת רוצה." חייך. "אוקי. אני רוצה להבין, למה אתה מסתיר מערן, את העובדה שאנחנו אחים? אתה לא סומך עליו?" שאלה לבסוף. "זה לא זה. אני מאוד סומך על ערן, אחרת..." עצר את שטף דבריו. "המשך." ביקשה ממנו. "אחרת לא הייתי נותן לו להתקרב אלייך." אמר לבסוף. "מה?" התפלאה. "למה אתה מתכוון?" לא הבינה. "את יודעת למה אני מתכוון." הביט בה באופן ישיר. כמעט כאילו בכך העביר לה את התשובה. סומק הציף את כולה. "אני לא מאמינה שגם מזה אתה יודע!" הרגישה נבוכה מאד. "אני יודע כל מה שאני צריך לדעת, לאו דווקא מתוך בחירה. אמרתי לך, זה לא שאני בוחר לראות את החזיונות שאני רואה." הזכיר לה. "אתה רוצה להגיד שראית אותי ואת..." סומק הציף את לחיה ביתר שאת. "לא. לא ממש, אין לך סיבה להיבהל. ראיתי דבר שקשור לכך..." ניסה לרמוז לה. "רגע." אמרה לפתע. "אתה מתכוון ש..." מיהרה להגיע למסקנות. "חכי. אל תקפצי למסקנות פזיזות. אני יודע על מה את חושבת, אבל, זה יהיה נכון רק בעתיד היותר רחוק שלך, כשתהיי עם ערן." אמר בניסיון לגרום לה להבין. "אם כך, מה ראית?" שאלה במבט זועף. היא שנאה את התחושה של חוסר הבנה. "אני לא יכול להגיד לך. מצטער... זה לא אחד הדברים שאני אמור לספר לך." תלה בה עיניים חסרות ישע. "אני מקווה לפחות, שמדובר בדבר טוב..." קיוותה. אך מתוך עיניו של אחיה, שניכר בהן כי לא יכול היה להסתיר זאת ממנה, לא מדובר בדבר טוב שאמור להתרחש. הוא רק אחז בידה ואמר: "הכל יהיה בסדר, הילה. נעבור גם את זה..." היא לא ידעה מה לחשוב. אבל העובדה שאחיה תמך בה, נתנה לה להרגיש קצת יותר טוב. היא לא חדלה לחשוב על דברי אחיה. היא רצתה מאוד לדעת מה הולך לשנות כל כך את חייה, שהוא לא יכל לספר לה על כך. תחושת הדה ז`ה וו הלמה בה שוב. כאבה היה גדול פי שלוש מהפעם האחרונה שהיה לה התקף כזה. "מה קורה לי? האם על זה דיבר אחי? לא... לא יכול להיות, משום שעוד לפני שהכרתי את ערן היו לי התקפים כאלו, ואבישי אמר שמה שהיה בחזיונו קשור איך שהוא לערן ואליי..." הרהרה מעט. "ומה שחשבתי עליו בהתחלה... האם יכול להיות שאני... היריון?! האם יכול להיות שאני בהריון מערן?! לא... הרי אבישי נתן לי את ההרגשה שמדובר במשהו מאוד לא חיובי... והרי תינוק מערן, היה יכול להיות דבר נפלא..." היא הרגישה מבולבלת. אך אז הכה בה הברק. "אוי לא! ואם... אם אבי הוא זה ש..." היא הרגישה חלשה. "הילה?" שמעה מישהו קורא בשמה לפתע. "הילה, את ערה?" מישהו הרטיב מעט את פניה. "איבדת את ההכרה." זיהתה את קולו. "אבישי..." אמרה חלושות. "ששש... את עוד חלשה." נתן לה לשתות מעט. "את באמת חייבת להיבדק אצל רופא." התחנן. "לא!" ענתה בתוקף המהול בפחד. "למה?" התנהגותה לא היתה ברורה לו. "אני... אני לא רוצה לדעת..." אמרה בייאוש. "את לא רוצה לדעת מה?" שאל אותה. "אתה בטח יודע... אנא, אל תיתן לי לחשוב על כך שוב..." מבטה הושפל. הוא עצם את עיניו ונגע במצחה. "אל תחששי. היבדקי אצל רופא. את חייבת." הוא פקח את עיניו הירוקות והביט בה. "אבוא איתך אם זה ירגיע אותך מעט. רק הבטיחי לי שתיבדקי." התחנן שוב. "למה?! אני כבר יודעת מה התשובה... זו הסיבה שאני חוששת כל כך..." הודתה. "נראה, תגידי לי מה את חושבת שיש לך." שאל ברכות. "אני... אני חושבת שאני... בהיריון..." אמרה בחשש. "אבל אסור לתינוק הזה לחיות..." בכתה. "כי הוא מאבא..." אבישי התבונן בה ומבט מבועת בעיניו. נדמה היה לה, שהוא אף החוויר. דבר שגרם לה עוד יותר לחשוש. תגובתו רק אישרה לה את שחשבה. "את... את חייבת להיבדק!!! אל תעשי שום צעד פזיז, עד שלא תהיי בטוחה... אל... אל תעשי... שום דבר פזיז." אמר והלך משם במהירות. דרך התנהגותו, שהייתה מוזרה מאוד בעיניה, הפחידה אותה עוד יותר. "למה הוא מתנהג כך?! ולמה הוא מתעקש שאבדק?! הרי הוא יודע שאני צודקת... לא... ודאי יש סיבה לכך שהוא מתעקש שאבדק... אך מהי?! הוא מסתיר ממני משהו?" חשבה לעצמה אחרי שהתאוששה מעט. "מחר על הבוקר, אלך להיבדק." אמרה בהחלטיות ובנחישות. המסתורין שאפף את כל הסיפור של אחיה, רק דרבן אותה יותר, והיא רצתה מאוד לדעת את התשובה. מי יודע, אולי היא בכלל לא בהיריון כפי שהיא מתארת לעצמה?! המשך יבוא.... © כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ליונית ס |