מגזר המלכ"רים במשבר וכמו תמיד השעיר לעזאזל הם המנהלים. במאמר של טלי חרותי סובר בדה-מרקר, שתכליתו לבחון את היכולת של מלכ"רים להמשיך ולפעול כאשר התרומות פוחתות, מופיע המשפט הבא "פגיעותו של המגזר השלישי אינה נובעת רק מתלותו בתרומות או משער הדולר, אלא גם מניהול לא מקצועי". זה אות הפתיחה לעוד דיון מתנשא כלפי מנהלי העמותות שלו מוקדשת מרבית המאמר. 

לאורך כל השנים שבהן אני מעורב בניהול עמותות, אם בפועל ואם כיועץ, אני נתקל בתופעה הזו. ההתנשאות של אנשי המגזר העסקי, או של מי שרואים עצמם משויכים למגזר הזה, כלפי מנהלי העמותות. לו רק הם, או חבריהם, היו מנהלים את המגזר השלישי הוא היה יעיל יותר ובעל הישגים גדולים יותר.  

אבל כמי שמעורב גם בתהליכי ניהול במגזר העסקי אני יכול להעיד שהרבה יותר פשוט לנהל חברה עסקית מאשר לנהל מלכ"ר. ואני לא היחיד החושב כך. גם אנשי עסקים שמוצאים עצמם מעורבים בניהול עמותות מכירים בכך. לפני מספר חודשים ישבתי בישיבת ועד מנהל של עמותה שעוסקת בחינוך. ישבו שם שניים מהמנהלים המצליחים ביותר במשק הישראלי ושניהם הודו כי ניהול עמותה הוא מורכב וקשה יותר מניהול העסקים שלהם. 

כי, למרות מה שנאמר בכתבה שלפנינו, המבחן הגדול בניהול מלכ"ר איננו בטיב וברלבנטיות השירותים שהוא מספק. בראש ובראשונה נדרש סיפוק התורמים וההיענות למאוויים שלהם. וכאן לאגו יש תפקיד נכבד ביותר. מנכ"ל העמותה צריך לתמרן בין כל הלחצים המופעלים עליו, מהתורמים וממקבלי השרות, כאשר המבחן איננו הרווח בסוף השנה או התשואה על ההון. כאן נידרשת תשואה על האגו. 

לכן, אנחנו רואים איך בעמותות מתחלפים מנהלים ללא הרף כי התורמ/ים לא מרוצה/ים. לכן, אנחנו רואים אנשי עסקים שלא מצליחים בניהול עמותות כי חוקי המשחק הם אחרים. אז לפני שפוסקים בקלות כזו ש"הניהול איננו מקצועי", מן הראוי ללמוד יותר את מורכבות הניהול במגזר השלישי ולהציג בצורה קונקרטית את חלקם של התורמים בכישלונות הניהוליים של העמותות. הקלות שבה מופסקות תרומות היא הרבה יותר משמעותית מ"הניהול הלא מקצועי".