מה שומר עלי?
פעם פעם, קיבלתי במתנה זוג כנפיים.
בואי לאמא
אני מביטה בעיניי העגל שלך אמא, תמיד בתוך זכוכית משקפיים, הזכוכית מזגגת את האהבה שזורמת אליי מתוכן, וגם חוסמת אותה. את האהבה. כן, ברור שחשתי באהבה שלך. זה הספיק לי לקצת. קצת - זה לא מספיק. זה לא מספק. לא הרגשתי אותך מחויבת. לא הייתה שום הבטחה באהבה הזאת שלך. אליי. את מבינה אמא. אנחנו חיים בעולם של ממש. אפשר ומותר לממש. גיליתי את זה בלעדייך. את החיים גיליתי בלעדייך. אפילו את החיים לא את נתת לי. היית לי כמו כלום. לא דבש לא עוקץ. כלום חסר תוכן. חסר חוט שדרה. היית ולא היית. את קולטת?? מתוך הרגל אני קוראת לך אמא. אבל את לא ממש אמא. שתי אמהות יש לי. שתיהן לא ממש. זוכרת מתי התרחקתי ממך? קשה לי לזכור רגע מדויק. כל כך הרבה שנים של התרחקות. כל כך הרבה שנים שנזהרתי מניתוק. שנתליתי בסוג של קשר מרחוק. בהצגות. בכאילו. בהתעלמות. בהדחקה. באיפוק. מזמן כבר נותרת מאחור. את ואבא. אבא ואת. אבא והצל שלו-את. זה נראה נורא יפה מבחוץ המודל הזוגי הזה שלכם. מבחוץ. מבפנים זה פשוט לא מובן לי. הביטול העצמי הטוטאלי שלך. מולו. ההתאמה המושלמת שלך אליו. גם כשאת לא מסכימה. אז הנה. את כעת משלמת. כעת את נכנעת לצו ליבך. בטח נכנעת. נאספו כוחותייך להלחם בעצמך. את הולכת למות במלחמה ארוכת שנים עם עצמך. עצמך מנצח אותך. טיפשה. כמה כעס היה בתוכי עלייך. כמה אכזבה. כמה חמלה. אני מנסה לחפש בתוכי סוג של רגש שיביא אותי אלייך כעת. להיות איתך לפני שאת מתה. לא מוצאת. את מבינה אמא. בעיניי מתת מזמן. תהליך הפרידה שלי ממך תם. הושלם. מזמן. כעת כלום. אז תמותי. אני אהיה עצובה. אני תמיד עצובה כשמישהו מת. אהיה עצובה. בשבילך. על העליבות בה בחרת לחיות. על העליבות בה את בוחרת למות. על כך שאני חסרה לך. ואת לא אומרת את זה. לי.
"באתם אליי כדי לנקות את המצפון של מי? כי שלי נקי. אם לא באתי אליה מעצמי. מתוך רצוני שלי. נראה לכם שאבוא כי רצונכם? כי רצונה? למה? כי זאת בקשתה האחרונה? ממכם? כי ממני היא לא ביקשה. תבינו. זה לא עניין של נקמה. או עיקרון. זה עניין של תחושה עמוקה. או שהיא קיימת. או שלא. ואני באמת באמת לא מרגישה שום רצון או צורך להיות איתה ברגעיה האחרונים. היא לא חייבת לי דין וחשבון. היא לא. גם אני לא חייבת לה. גם חסד אני לא חייבת לה. לו הייתי חשה זיק של רמז כזה. הייתי באה מעצמי. ואל תאמרו לי שאני חייבת. כשאומרים לי חייבת אני עושה ההפך. אתם יודעים. אתם לא מבינים. לא תבינו אף פעם. וזה בסדר. לכם יש את זה "בילט-אין". נולדתם מתוכה. אני לא. אני לא. אין לי את זה כלפיה. אין לי את זה איתה. לכו כלעומת שבאתם. את שליחותכם מילאתם. יפה. כמעט הצלחתם. כמעט נלכדתי ברשת הריצוי הברור לכם מאליו. הייתי שם. כעת כבר לא. כבר לא."
|
תגובות (75)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אמא,
אבא ואני משלימים עכשיו.
באמת שלא היית צריכה למות בשביל זה.
מתוקה.. תודה אביטל.
אני בסדר. זאת דקל אחותי, שמתפרקת..
תמרי, זאת כנראה לא פעם אחרונה, סביר שזה ילווה אותך כל חייך.
קראתי עכשיו את כל ההשתלשלות של הפוסט הזה,
וברור מעל לכל, שזה לא מסוג הדברים שמניחים לך, אף לא בלכתם...
אלה השקים שאנחנו סוחבים איתנו לאורך הדרך, לעיתים מרוקנים קצת כי כבד,
לעיתים מישהו בא ומעמיס עלינו עוד קצת.
בסופו של דבר, קשה מאוד להניח אותם כך סתם בצד הדרך ולהמשיך בלי בכלל.
מחבקת אותך חזק חזק.
יודעת מההיכרות הקצרה שלי פה איתך שאת אישה חזקה,
ואם יורשה לי להגיד, אני סומכת עליך:)
ריגשת אותי מאוד עם כל הכן והלא.
אמא,
את שומעת? דקל שוב מרוסקת. בגללך.
ושוב אני צריכה לאסוף אותה. כי כרגיל, את אינך.
זאת פעם אחרונה, את שומעת?
תמר.....אהובה.....חיבוק.
מה לאן?
לבקר את אמא. בעזזל בו היא נמצאת.
לאן ?!
אבל הלכתי!
כתבתי לך חצי עמוד על מה שחשבתי לאחר שקראתי , וזה נמחק וטוב שכך , אני יכולה לסכם את זה במשפט , שעם כול כך הרבה כעס וכאב כמו שקיים אצלך , אז רק בשביל עצמך את צריכה ללכת, אולי תצליחי לסגור מעגל ותוכלי ללכת לדרכך "חופשיה יותר"
בדיוק!
תמרי יודעת בדיוק!
זק ביולוגי שלי.
אגו זה זבל. שמעת? לא כפית. לא מזלג.
זבל.
אבל אפשר למחזר וליצור זהב. כן. אפשר. תמרי יודעת.
תודה שבאת איתי תמר. לא היה כל כך נורא נכון?
לא. לא נורא מותק. לא כלום היה.
ראית איך היא צהובה? ראית את הכאבים? לא כאב לך?
לא אני. לא כלום היה. אמרתי לך. מה שהיה הוא שיהיה. כלום.
אבל היא אמרה שהיא רוצה שנבוא עוד. שנבוא הרבה.
אז היא אמרה. ושאלתי אותה למה והיא לא ענתה. אמרתי לך כלום.
נכון. היא לא ענתה.
אז סגרנו את הפרק הזה? אפשר להמשיך הלאה?
עוד שניה תמרי. ביום כיפור נסגור. ביחד עם אלוהים. טוב? ביום כיפור.
טוב מותק. כפרה שלי. ילדה טובה שלי.
בטח, צריך להיות אורי גלר מזוין כדי לדעת מה היא רוצה.
תמרי, זה אני.
צריך הרבה יותר מאורי גלר כדי
לכופף את האגו.
אגו זה כפית?
אז תשלחי לה סכו"ם.
תמר בואי איתי להיות קצת עם אמא.
עזבי אותי אני, לא רוצה !
אבל למה?
כי היא חרה של אמא.
אז להיות חרה של בת?
כן.
נווו..את יודעת שבסוף תסכימי. אז בואי עכשיו. אין זמן.
לא.
תמרי. תמרוש. תמוש. תמוש'קה. בואי איתי. אני אכנס ואת תחכי לי בחוץ.
די אני. תפסיקי לחשוב שאת כזאת חכמה. את לא. אמא בכלל לא רוצה.
מאיפה לך?
כי היא לא אומרת כלום.
אבל היא אף פעם לא אומרת כלום. ככה היא. צריך להבין לבד.
בטח, צריך להיות אורי גלר מזוין כדי לדעת מה היא רוצה.
וחוצמיזה. ממתי מעניין אותך מה היא רוצה?
מעכשיו. ודי. הזמזום הזה. הוא שוב כאן.
טוב בסדר.
הולכת לראות אותה.
ממליצה לך, מכל הלב, לקרוא את אחד הספרים העצמוים שקיימים, הנקרא "המסע הבייתה" של לי קרול, קריון 5. לקראת הסוף נוגעים גם בנושא הזה של הורים, תפקידם ושיעורינו דרכם. חיבוק.
יוסי. יקר שלי.
אני אוהבת. באמת אוהבת. אז מה?
שיקולי שכר ועונש אינם שיקולים שאני מוכנה לקחת בחשבון.
לא מוכנה שכעס יניע אותי. אז למה אהבה כן? כי היא חיובית עאלק?
אין כאן מאזני שקילה בכלל.
אתה רואה? לא תמיד טוב לי לדעת הכל.
והבשורות שאני מביאה לא תמיד מסברות אוזן או לב.
השפה. אין בה מילים שיהיו די מדויקות לכל הדקויות שבלב.
(טוב יש בה. אבל הן נסתרות. הן סודיות.)
כשעבדתי עם ניצולי שואה,
נחרת לי משפט אחד מהסרט שהפקנו. שאישה מבוגרת, יפה, עקשנית וחיה אמרה:
"הנקמה שלי בגרמנים היא באהבה שאני מרגישה"
הרב קוק אמר:
"האוהב תמיד יהיה גדול ונשכר יותר מהנאהב"
ואת יודעת הכל, יותר טוב ממני. את הנביאה שלי.
אז לשיקולך.
התכווץ לבי
בקריאת מילותייך
ובעיקר בשל ההבנה העמוקה של הכאב
והקונפליקט שנשאת עמך
אני אינני אומרת או נוקטת עמדה
אני עצמי עושה עבודה עצמית מאוד קשה
קבלי את אהדתי ותמיכתי ובלבד שיוקל לך
מצרפת לך לינק חמוד על הורים וילדים
אנא הקשיבי (-:
http://cafe.themarker.com/view.php?t=617617
תמרי אחותי האהובה.
את מכירה את זה ששואלים מישהו 'מה שלומך?'
לא צריך להיות באמת אינטואטיבי בשביל לדעת שאם הוא עונה במילה אחת 'בסדר' -
אז זה אומר שבאת טוב, ואים הוא עונה בשני מילים 'הכל בסדר' 'אני בסדר' בסדר גמור' -
זה אומר שמשהו קצת לא מסתדר, זה בסדר שלפעמים קצת עצוב בלב, לב דבר מסובך, אצל כולם,
לפעמים בסדר ולפעמים בסדר גמור, תקשיבי לו, תמיד תדאגי שיהיה לך בסדר, שתרגישי הכי שלמה עם עצמך,
זה חשוב להיות החברה הכי טובה של עצמך.
טוב , לא בעיה להוריד לך דמעות כעת..
שנייה אחרי לידה...גם אני התרגשתי עד דמעות מכל דבר..((:
חיבוק.
ליזי אחות מתוקה שלי.
הלב שלי בסדר. בסדר גמור.
אני מביטה בו בעיניים שלי הפנימיות
ויודעת שהוא אוהב אותי.
וגם אותך.
לך המיוחדת שהצלחת להוריד דמעות מעיניי חיבוק ענק ואוהב מכל הלב.
שבת שלום }{
אוקיי, בסדר,
אז אני הקול המייצג מחוץ לקונסציוס, הצבוע.
עם כל הכבוד לבשמת ולכולם,
10 הדיברות הן 10 דיברות שרלטניות,
מי מאיתנו לא צילם תמונה ולא קרה לו כלום ?
דיי להיות עדר.
מי שקובע את החוקים קובע אותם לטובתו בלבד,
זה כמו שאני אומר 'לא להדליק את האור אצלי בחדר'
האים אני מתכוונת לעמוד ב'חוק' שקבעתי ? לא.
וכמה חוקים ונהלים עוד נוספו מאז,
חבר מספר שהוא ראה רוכב אופנוע שכוב על הכביש וניסה לעצור אמבולנס
שעבר במקרה באיזור והנהג אמר לו 'תזמין לפי הנהלים'.
שאני אתן עוד דוגמא ? כל התרופות במרשם הן לא תרופות מסוכנות,
כל תרופה היא מסוכנת ממינון מסוים, הכל עניין של הצע וביקוש ובצע כסף,
אף אחד לא ילך ויקנה תרופה לסרטן אם אין לו סרטן,
בקיצור תמרי, תהייי החברה הכי טובה של עצמך,
רק את יודעת מה טוב בשבילך,
תתבונני מהצד ותשאלי את ליבך - האם היית מסתכסכת עם מישהי שלא הייתה הולכת לאמא
שלה על בסיס הטענות שלך ? וגם אם כן ? באמת היית רואה את טובת האמא או את טובת החברה ?
ובסופו של דבר חברה אמיתית הייתה רואה את טובת החברה ולא טובת האמא.
אל תהיי חלק מהעדר, אותו עדר שאם אימך הייתה מתעללת בך גופנית היה ממליץ לך עוד בגיל
קטן לעזוב את הבית. חוקים. נהלים. כל עוד את חיה ובוהה באויר הכל סבבה.
לכי רק אחרי הלב שלך, הלב יודע מה טוב לך.
ולך אחותי יש לב נקי,
אל תתני לכל מיני דברים של הסביבה ללכלך אותו,
תעשי מה שהלב אומר, הלב שלך לא משקר לך.
תודה דנה.
מרגישה אותך. מאד.
תמרי
אני רוצה לעשות לך פו על כל הכאבים
חיבוק ענק, אהובה.
סופסוף!!! (קול הקונסנזוס)
תודה בשמתי.
לא יודעת אם יש לי זכות להתערב
לא אהבתי את הפוסט
לא מצליחה להבין לליבך
אולי כי את מקשיחה אותו , הופכת לאבן
יש ללכת ולהציל את נישמתה של אמא שלך לפני מותה
תחשבי בתבונה כמה חשוב שתלכי אליה ותסלחי לה
ולא תתני לה ללכת לדרכה האחרונה בכעסייך או עליבותך
כי מה אנחנו ? הסובבים אותנו הם המראה שלנו
גם אם ילדה אותך או לא , גם אם לא גידלה אותך או כן ,
כפי שציפית או ראוי יש לכבד חוקים !!!
"כבד את אביך ואת אימך למען יעריכו ימייך "
היי טובה ולכי אליה
לימדי לסלוח
לימדי לאהוב
לימדי לתת
את רואה ומבינה שאמך אשה צנועה
את מעדיפה לקרוא לה צל ...
עשי את מה שעלייך לעשות
ולא לפי צו ליבך
כי ליבך משקר לך
עשי מה שראוי לעשות
זו האמת
לכי אליה !!!
תודה אנשים.
את רוב קולות הזמזום ש-בי הבאתם לי כאן. זה מרגש אותי מאד.
עד דמעות.
אני קוראת. וכמו יוצאת לרגע מעצמי ומתבוננת ומקשיבה.
קשה לי מאד לנתק סיטואציה אחת (פגישה ודיבור אחרונים עם אמא) מתוך קונטקסט חיים שלם.
זה כמו לאמר אני (אוהבת) אותך ולהשמיט את המילה אוהבת.
אני מוצאת שכשאני מפשטת את הדברים ומצמצמת לכדי - כן/לא. ה-לא קופץ ראשון.
ומכיוון ש-לא, זו תשובה שלילית, הדברים כאילו שוב מסתבכים.
ובכן, לא.
לא - חיובי לגמרי.
לא של ילדה כעוסה. לא של בת מאומצת. לא של ילדה נטושה. לא של ילדה יתומה. לא של ילדת רחוב. לא של ילדה חכמה.
לא של מתבגרת צעירה. לא של מתבגרת חסרת גבולות. לא של מתבגרת מתגברת. לא של תלמידה סקרנית. לא של מופרעת קשב. לא של אישה נאהבת. לא של אמא לילדים ביולוגיים. לא של מטפלת. לא של מאבחנת. לא של מורה. לא של אדם אוהב חיים. לא של אדם אוהב אנשים. לא של אדם תמים. לא של אדם חופשי. לא של אדם פרטי.
אני סולחת לך אמא. על כל הקשר שהיה בינינו. אני אוהבת אותך ומקבלת אותך כמו שאת. באמת. גם כעת.
I REST MY CASE
לא יודעת איך להסביר. כתבתי לך גם בפרטי ,זה מין מעגל כזה של קבלה שאת יכולה להיות בו אם את עשית את התהליכים בעצמך לעצמך קודם כל .נראה לי שעוד לא. אבל אולי אני טועה .
כל מה שיש לי לספר לך הוא על נסיוני האישי .כללים הגדרות והסכמות והבחירות האישיות שלך בטח שונות ממנו כך או אחרת.
אתמול קראתי ולא יכולתי להגיב. היום קראתי שוב ואיני יודעת מה אכתוב.
תמר,
כמו ילדה לי את עכשיו, כך אני חשה. כמו ילדה כעוסה על שאי אפשר להשיב את הגלגל ולגלגל אותו כפי שרצית כפי שחלמת כפי שחשבת שמגיע לאימא שלך להתגלגל עליו, אתו . גלגל החיים שאי- אפשר למחזר מההתחלה.
הכאב הצרוף הזה שאת נושאת על החיים הבלתי מסופקים בצל אבא, הוא אולי הדרך היחידה שהיא ידעה. לא בכוונה לפגוע בך או בעצמה.
את הקושי לקבל קורבניות של האחר, אני מבינה. את התסכול אני חשה.
הייתי רוצה להיות זאת שפותחת את ברכת הזמן למענך לימי סליחה.
עוד אשוב
ניצה
תודה מאד דנה.
חיבוק.
אוף גלוש, ההפך. ההפך.
כל חיי עמדתי זקופה. מול עליבותה. מתוך שככה זה. פשוט.
כעת רוצה להרכין ראשי ולכנס כּפּוֹתיי.
בוחרת במודע להרפות מכל הכללים וההגדרות וההסכמות.
ככה. פשוט.
עצוב וכואב לקרוא דברים כאלה, אך הכי קשה בשבילי זה לדעת, שלך היה הכי כואב ועצוב במשך חיים שלמים.....
אולם הטוב והחום שנשפך ממך, שמצליח לעבור את קשיחות המסך, מלמד כי למדת לשרוד ואפילו לצמוח למשהו יחודי ונפלא כמו שאת. תעשי רק מה שטוב לך ומרגיש לך נכון. שולחת חיבוק אוהב *
לרָצות ,זה כלא. וצריך לראות אם ההחלטה לא להיות במאסר ,ובמקרה של קשר בעייתי כזה עם ההורים-במאסר עולם,אכן מתממשת במציאות.
כשאת/ה חופשי את/ה יכול להיות בכל מקום .
לדעתי יש לך כאן הזדמנות להתחבר מהראש(בהכרה מלאה) ,בצורה מודעת,דרך עמוד השדרה שלך אל הרגליים והקרקע .
יש לך שורשים עמוקים מאד. זה מתבטא בכל מה שאת וזאת עובדה קיימת. עם נוכחות כזאת ,לעמוד מול אמא שכזו ,זו המתנה הגדולה ביותר שאת יכולה לתת לעצמך. שום דבר לא יעקור אותך משורשייך כעת. את גדולה ,ומי שגדול סימן שיש לו שורשים עמוקים ולא משנות הסיבות שהביאו אותו ,אותך, למקום הזה . את כאן ,את נוכחת. לא בהתנצחות אלא מתוך זה שככה זה .פשוט. זה מה שאת ושום קשר בעולם לא יכול לעשות עליך מניפולציות או להקטין אותך באיזה שהוא אופן. אמא ,בעיקר אמא , היא הבסיס הסמלי של הכל ואחרי הכל ממנה באת ותראי איפה את היום.
גם הילדים שלך יהיו גדולים ממך וטוב שכך .גם את, כמו אמך ,תצטרכי לקבל את מקומך הקטן, החומל, בעינהם.וזה יקרה רק אם הם יקבלו את עצמם כגדולים ולא יקטינו עצמם בגלל שום סיבה. אפילו ,או בעיקר, בגלל רתיעה או פחד או כעס מעמידה זקופה מול אמא שלהם.
אין לזה שום קשר עם לרָצות .לרצות זאת לא השפה שלך. את -אניתמר :)
אאוצ'
ישר בחבל הטבור..
קשר עם אמא...זו ה"מַראה" החזקה ביותר אני חושב. משקפת חזק מי אנחנו. אבל עם כל הרגשות יש לזכור קודם כל מי אנחנו ומה האמת שלנו.
זה כי את חזקה, רק החזקים באמת יכולים לבחור מתי נמאס להם להיות חזקים.
תודה אחות קטנה.
לא בא לי להיות חזקה הפעם.
תהיי חזקה, מה שאת יכולה להתמודד איתו תמודדי, מה שאת לא יכולה להתמודד איתו מכל סיבה,
אפילו סתם אם לא בא לך, פשוט תתעלמי ממנו, לא חייבים להתמודד עם הכל.
כן. יישר.
תודה איציק.
יישר כוח הלב.
איילי,
אולי..ואם..וכאשר..ובתנאי ש..
אתה מבין, זה עניין של טיימינג שהחיים מכתיבים.
לא המוות.
ו..נשבעת ברגליי הארוכות שהיה שם חיבוק בסוף ההרצאה ההיא שלך ((:
מולי שלי.
איך את יודעת. אותי.
במילים שלך כאן, חידדת עד השפיץ.
תודה גדולה.
חיבוק.
תודה אילת.
כשהבטן אינה מתהפכת, זה סוג של נוח ונכון. נכון?
תמרי,
לו ידעתי על הסיפור לפני חודשיים -
הייתי ניגש אלייך בסיום ההרצאה ופשוט
מחבק אותך.
אין לי דבר אחר להניח כאן פרט להזדהות
עמוקה. אני זכיתי בחיי כמו שאת זוכרת.
אולי, ורק אולי .... ביקורך האחרון אצלה
הוא סוג של זכות.
מאי תיארה בצורה מדויקת את תחושותיי.
ריגשת והרעדת את נימי נפשי ומי כמוך יודעת
מדוע.
הסיפור שלך רק מוכיח, שגם על הקשר שנראה כאילו הכי טבעי בעולם צריך לעבוד ולהשקיע.
שהורה צריך לזכות באהבת ילדו. אהבת ילד להוריו אינה מובנת מאליה.
באיזה עוצמה ונחישות אמרת את דברייך,
אין ספק בליבי שעברת תהליכים לא פשוטים
עד שגמלה בך החלטה לומר את עמדתך
ואת הרגשתך.אני סומכת עליך יקרה שלי
שתלכי לפי צו ליבך שכן את בזה, ובצדק,
לחיסרון עמוד שידרה, למי שחי רק על מנת
לרצות את האחר.
אוהבת אותך ומחבקת.
שלך,
מולי.
יקירתי,
אני קוראת ומזדהה...ונעצבת כל כך.
תעשי מה שמרגיש לך נכון לעשות...
עזבי את כל מה שאומרים מסביב.
תקשיבי לבטן, היא יודעת..
את צריכה להרגיש נוח ונכון עם עצמך.
אזלו כוכבי, אבל בכל מקרה מגיע לך הרבה יותר מכוכב.
חיבוק גדול,
אילת
נכון? זה בלתי נתפס. גם בעיניי.
ההסבר היחיד שאני מוצאת הוא, שפשוט לא היה מעולם קשר הורה-ילד ביני לבינה (לא זה הטבעי בכל אופן).
המציאות עולה על כל דמיון. את יודעת.
תודה סאמי. שאת מנסה ((:
אני מתקשה לדמיין ריחוק כזה של ילד מהורה ובמיוחד של הורה מילד, אני יודעת להבין דברים רק מהחוויה שלי, ואין לי שום חוויה כזאת.
אבל אני מאמינה לך. התיאורים שלך מאוד משכנעים.
תודה טאקי יפה שלי.
ככה בדיוק מרגיש לי.
<נעים לי מאד צמוד לליבך>
אז זהו שלא.קראתי ודמעתי
קראתי וכל כך רציתי לחבק אותך צמוד צמוד ללב.
יקירתי את תעשי רק מה שאת מרגישה לעשות [נקודה]
אני יודעת שאת תעשי את הדבר הנכון לך לעצמך וזה החשוב מכל.
אוהבתותך המונים}}{{
*
אין קשה מלראות את אמא בעליבותה.
אותי זה קורע.
כמעט כמעט מתפתה להגן עליה מפני אמירות כאלה.
בסיכום כללי - אתה צודק.
תודה גגו
שאתה רואה את הדברים כפשוטם.
ג'י אהובתי
אניתמר קדה לך קידת הודיה עמוקה.
לא תמיד בא לי להתרומם מעל הסיטואציה. לעיתים, די לי לזוז ממנה הצידה.
את יודעת, כל תנועה משנה פרספקטיבה.
והשמיים האלה שלי. בלתי נגמרים. וטוב שכך.
ביומי הראשון חוט מייצב אחד נקרע לי. אז נאחזתי בחוטים אחרים שהיו בסביבה.
נאחזתי. לא קשרתי. ייצבתי את עצמי. בחוטים מזדמנים.
צימחתי שורשים הפוכים. מבטן האדמה לדורות הבאים. במסלול ישיר. אין תחנות ביניים.
טוב לי כך. ראוי לי כך.
לעת עתה.
גם לא ילדה אותך וגם לא נתנה לך חיים טובים
את צודקת
אניתמר
הכנות זועקת,פה ועכשיו ואין טעם להתווכח עם ההרגשה
רק שמצבים כאלה יש להם השלכה לא רק על הרגע אלא על המשך החיים שלך ושל הדורות הבאים.
אין צורך לנסות להמית את הכעס ,להיפך,אפשר להפוך את הכעס לכח מניע ,להתרומם מעל הסיטואציה ולבחור איך אנו רוצים שהדברים יעשו . הרגשות משתנים עם השנים וכדאי תמיד ,אם אפשר, לבחור בדרך שתשים אותנו במקום הראוי לנו מלכתחילה.
לך ,אניתמר, יש מקום גדול. בידייך לשמור עליו ועליך, או לאבדו.
כל תמר מגיע יומו שבכדי לגדול ולצמוח עליו להיפרד ולהתנתק מהחוטים המייצבים (והמעצבים) שלו, ואם הם עקומים ומכבידים,על אחת כמה וכמה. הסתכלי סביב וברכי,את נוגעת בשמיים.
אז תבכי נשמה.
אומרים שזה טוב. לבכות.
תבכי. אני אבכה איתך.
שלא יחסר. לעולם.
אוהבת גם.
המון מילים את מביאה לכאן
בהם שזורים רגשות אין סוף רגשות
רק הבכי חסר לי כאן
לא יודעת למה
הוא פשוט חסר
אוהבת אותך
טוב. שב תנוח. אל תירא.
ותעוף בחזרה ((:
אני מסיפור אחר.....
מה כואב? הכח? של מי?
והחולשה? לא כואבת?
ואיך זה קשור לכאן?מה משיג הכח? לא הרבה...וזה גם כואב....
איי חבר ביולוגי שלי.
השיר כל הזמן רק מתחיל.
גם כשהוא תם. הוא שוב מתחיל.
אבל תמיד הוא תמים כן?
כמו זוהרה.. של גרוסמן.
"מה היא הייתה צריכה תספר לו את כל ההיסטוריה מיום של בריאת העולם, מה?" חרק פליקס שן ובלמים, "אפילו סוד אחד לא השאירה בשביל עצמה!"
כן. מאופק. את רואה, אפילו כעת אין בי שמץ של נפץ.
מותר לו לכעס להיות.
פער דורות. זה לא תירוץ טוב.
תודה מאי. על החיבור.
חברתי האהובה,
אנחנו ילדים זיג - זג לכל החיים,
הרגשות שלנו פעם זיג ופעם זג
אבל דעי לך מעכשיו:
"השיר לא תם, הוא רק מתחיל"
הקשר הזה בין הורים לילדיהם. פערי הדורות.
השגיאות של ההורים דרך עיניה של ילדה שצמחה להיות אישה.
הכעס.. הוא עדיין שם. מאופק.
צימררת אותי. התחברתי מאוד. מאוד.