זה החל לפני כשנתיים בהגשת תביעה כספית גדולה לבית המשפט המחוזי.

הופעתי בדיון הראשון, מולי שלושה עורכי דין, כל אחד מייצג רשות מקומית, השופט הציע לנו לפנות להליך של גישור, אחרי שתהה בקול רם מדוע הנתבעים אינם משלמים ללקוחה שלי, והסכמנו להתגשר.

לאחר כמה וכמה ישיבות גישור בנות כמה שעות כל אחת, בנוכחות 10 אנשים לפחות בכל ישיבה, לאחר שחוסלו כמויות מכובדות של תמרים שהמגשר הביא מהמטע הפרטי שלו וסוכריות מנטוס שהובאו מעץ הסוכריות של מאן דהוא, הציע המגשר הצעת פשרה, שבעיני היתה נמוכה ובעיני הנתבעים- גבוהה...

נפגשנו שוב, הפעם ללא המגשר, והפעם הגענו לסכום מוסכם.

אלא שהגזבר של אחת הרשויות ביקש שהות לשכנע את ראש הרשות.

ואז עורך הדין שהיה אמור לנסח את הסכם הפשרה נסע לחו"ל.

כשהוא חזר וניסח טיוטת הסכם- אני נסעתי לחו"ל.

כשחזרתי ושלחתי הערות לטיוטה- יצא עורך דין אחר למילואים.

חלפו חודשיים וטיוטה סופית של הסכם גישור- אין. שיחות טלפון ותזכורות בפקס מצדי- היו למכביר.

הבוקר השגתי את עורך הדין ששב ממילואים ושהסכם הגישור נתקע אצלו ובפיו בשורה מרה: גזבר הרשות המקומית שמע על איזה פסק דין שגרם לו לפקפק בסמכותו לחתום על ההסכם, למרות שקיימת פסיקה נוגדת, למרות שראש הרשות עצמו אף הוא חותם ולמרות שהיועץ המשפטי המליץ לחתום.

שאלתי את היועץ המשפטי: אם השופט ירשום בפרוטוקול, שהוא ממליץ לצדדים לחתום על הסכם הגישור או שיאשר את תקינות ההליך שהוביל לידי הפשרה, הגזבר יתרצה ויחתום? נעניתי בחיוב ואז הצעתי שניפגש עוד היום בבית המשפט, נכנס ללשכת השופט, נסביר לו את מצוקת הגזבר ונבקש את עזרתו.

כדי להמנע מנסיעת שוא למחוז אחר, טלפנתי אל המזכיר הראשי, הבהרתי לו במה דברים אמורים וביקשתי להבטיח כי אכן השופט יימצא בלשכתו בשעה היעודה.

יצאתי לדרך. שעה נסיעה, רבע שעה בלשכת השופט, והעניין הוסדר. בית המשפט יאשר כי הסכם הפשרה הוא בהתאם לסעיפים המטרידים את מנוחתו של הגזבר. הדרך חזרה נראתה מרנינה הרבה יותר.

כעת נותר להמתין להסכם החתום, ובא לציון גואל, אני מקווה...