הילה קמה מוקדם מאוד בבוקר. היא הייתה חסרת סבלנות, וכבר רצתה לדעת. היא התלבשה, ויצאה במהירות לעבר הקליניקה הכי קרובה לביתה. שם, בקליניקה, שנראתה בעיניה מאוד קודרת ואף מפחידה מעט, היו הרבה אנשים. נשים בהריון ובעליהן, אימהות עם ילדיהן ועוד. לפתע, כשראתה את כל הילדים שהיו שם, הקליניקה כבר לא נראתה לה כל כך קודרת ומפחידה כמקודם. את פניה קיבלה אחות. "את יכולה להיכנס. ד"ר כץ בפנים." חייכה אליה. "ד"ר כץ?" חשבה לעצמה. "האם זה רופא או רופאה?!" שאלה את עצמה. אך מיד עם הכנסה לחדר, חששותיה נעלמו. לפניה עמדה אישה חייכנית ועליזה, שרק מראה פניה היה בכדי להרגיעה ולהחזיר לה את שלוותה. "בוקר טוב, הילה, אז מה מביא אותך לכאן?" שאלה. "אני ד"ר כץ, ואני אבדוק אותך." הילה התיישבה. היא הביטה ברופאה הצעירה שאף נראתה כבת גילה פחות או יותר, אולי קצת יותר גדולה ממנה ולא הוציאה מילה. "אין לך מה לחשוש. את יכולה להיות רגועה, עכשיו אמרי לי, לאיזו בדיקה באת בדיוק?" "בדיקת... בדיקת הריון..." ענתה הילה בגמגום חלוש. "טוב. את זה אפשר לבדוק בקלות. את רק צריכה לבחור את סוג הבדיקה המתאימה לך." ציינה הרופאה. "אני מעדיפה בדיקת דם." ענתה הילה. "באמת?" הרופאה הביעה פליאה כנה. "רוב הנשים שעושות את הבדיקה הזו, בדרך כלל מעדיפות את הבדיקה הפחות כואבת..." הסבירה. "אולי. אבל אני מעדיפה בדיקת דם." אמרה בנחישות. "אני מבינה. אוקי. שניגש לעבודה?" חיוכה התרחב. "כן... אני רוצה לגמור עם זה כמה שיותר מהר." אמרה. כשסיימה עם הבדיקה, יצאה הילה על מנת לשתות מעט. חולשה תקפה אותה והיא הרגישה מסוחררת. היא קנתה לעצמה מיץ תפוזים טבעי, והחלה להתקדם לעבר מקום מושבה. מישהו התנגש בה. היה זה אבישי. איתו בא גם ערן. מיץ התפוזים נפל מידה של הילה, ברגע שבו התנגשה באבישי. "מה אתם עושים פה?!" התפלצה. "הייתי חייב לספר לו." אמר אבישי. "מה?!?!?! לספר לו מה?!" חששה מהגרוע מכל. "שיכול להיות שההריון ממנו." השיב אבישי. "אבל..." ערן קרב אליה. הוא חיבק אותה. "אני יודע שאת חוששת ממה שיהיה, אבל אם את בהריון, צריך לוודא ממי הוא." הביט בעיניה. היא התבוננה בו. "ומה אם יתברר שהוא..." ערן שם את אצבעו על שפתיה. "אל תגידי את זה." חיבק אותה שוב. "אעבור את הבדיקה, וכך נדע." אמרה לבסוף. לאחר כמה שעות של עצבים רפויים, הרופאה זימנה את הילה לחדרה. "הילה" פנתה אליה. "אני שמחה לבשר לך, שבעוד כמה חודשים, תהיי אימא." חייכה ד"ר כץ. היא לא ידעה איך לקבל את זה. "את לא שמחה?" שאלה הרופאה. "אני... לא... אני לא יודעת..." גמגמה. אבישי חיכה עימה בחוץ, בזמן שערן עבר את הבדיקה. לאחר שסיים, בא והתיישב לצידה, עד שהרופאה יצאה לקרוא להם פנימה. שניהם התיישבו זה לצד זו, כמו שתי פקעות של עצבים. הם חיכו שהיא תאמר להם את התוצאות... "אז מה התוצאות ד"ר?" שאל ערן וניכר כי רצה מאוד לדעת. "התוצאות? האמת, הן היו מאוד ברורות..." "אמרי לנו כבר. אל תמתחי אותנו עוד." התחננה הילה. "לתינוק יש בדיוק את סוג הדם של אביו." "מה?" שאלה הילה. "זאת אומרת ש..." ערן היה להוט מאוד בדבריו. "מכיוון שרק אתה נבדקת, סוג הדם, והגנים שלך, היו היחידים שבדקנו, אך למרבה הפלא, הם תאמו בדיוק לאלו של התינוק, כך שזה מאוד ודאי. אתה הוא אבי הילד." חייכה אליו. לא היה שמח ומרוצה ממנו. לעומתו הילה עוד לא עיכלה את דברי הרופאה. "הילה, את לא שמחה?" שאלה הרופאה. "הניחי לה. היא עוד לא עיכלה זאת." ערן חייך אל הרופאה בעודו מוביל את הילה החוצה. אבישי ראה את פניה של הילה. "מה יש לה? היא לא שמחה לדעת סוף, סוף את האמת?" התפלא. "ומה יש לך?" שאל ערן. "גם אתה לא נראה מי יודע מה מאושר, למרות שאתה, כבר ידעת קודם את האמת." קרץ לו. "זה לא שאני לא מאושר. באמת. אני מאוד שמח שזה הבן שלך... אבל..." אבישי השתתק. "אבל מה?" שאלה לפתע הילה. "הילה, אל תשאלי אותי... את יודעת שאני לא יכול לספר לך... ושאם הייתי יכול, הייתי מספר לך..." השיב לה. "אז מה הטעם בכוחות שלך, אם אתה לא יכול להשתמש בהם?!" אמרה בכעס. "את עוד תביני יום אחד." השיב לה. "אז למה אתה עוד ככה? כאילו שמשהו נוראי קורה?" שאל ערן. "הרי כבר ידוע, שאבי התינוק הוא אני, ולא אביה." השתומם ערן. "אם רק הייתי יכול לספר לכם..." רטן אבישי. הוא חיבק את אחותו, ונפרד ממנה. "אני יודע שכרגע את קצת כועסת עליי, אבל אעזור לך לעבור את זה. אני נשבע." אמר והלך. "לעבור את מה?!?!?!" תמהו שניהם. היא אף ניסתה לחדור למחשבתו, ללא הצלחה. הוא אטם בפניה את מחשבותיו. היא ידעה שגם ערן טרוד. היא יכלה לראות זאת במחשבותיו. "אל תהיה מוטרד... אני עוד אחשוב שבאמת יש סיבה לדאגה..." אמרה לו. "מה?!" עיניו נפערו לרווחה. "אתה מודאג." אמרה כקובעת עובדה. "לא... מה... מה פתאום?! אני נראה לך מודאג?!" שאל בחיוך מזויף. "אתה מודאג!" אמרה נחרצות. "מאיפה את יודעת?!" נשבר לבסוף. "אני רואה זאת, במחשבות שלך. אתה לא יכול לשקר לי." הסבירה בכנות. "את מה?!" שאל כאילו לא שמע את תשובתה. "אמרתי, שאני יכולה לראות על מה אתה חושב." חזרה על תשובתה. "לא... אל תגידי לי... אבישי..." תפס בראשו. "כן. הוא לימד אותי. והאמת שבזכות זה, נמנעתי מלעבור חוויה קשה... הוא עזר לי כשאבי ניסה לעשות זאת שוב..." שיתפה אותו. "מה?!" עיניו כמעט יצאו מחוריהן. "פשוט קראתי לו במחשבתי, והוא הופיע... דרך "הדיבור" הזו איתו, פשוט יעילה יותר. הוא פשוט יודע מתי אני זקוקה לו. אבל בוא לא נסטה מהנושא. אתה כן דואג." הביטה בו. "האמת היא שכן... הרי כבר חלפה האפשרות שאביך הוא זה שעיבר אותך... אז מה מטריד את אבישי כעת? וחוץ מזה, יש עוד משהו שמטריד אותי..." אמר והביט בה. "מה העניין הזה שאבישי מוצא בך פתאום?! מלמד אותך לקרוא מחשבות, עוזר לך, מה קורה ביניכם?!" שאל קצת נרגז. "אנחנו... אנחנו פשוט ידידים טובים... זה הכל." היא ידעה שתשובתה לא סיפקה אותו. אך היא גם זכרה מפורשות שאחיה לא רוצה שערן יידע בינתיים. היא הביטה בו בחיוך תמים. "רק ידידים? את בטוחה שאין יותר מזה ביניכם?! כי לפי מה שאני רואה, אבישי מתייחס אליך בצורה כזו ש..." דבריו נקטעו. "לא תמיד מה שרואים, הוא בהכרח הדבר הנכון." השיבה לו. "למה את מתכוונת?" שאל. "הרי זה די ברור שמשהו קורה ביניכם, ואתם פשוט מסתירים זאת." אמר נחרצות. "זה מה שאתה חושב?" שאלה. "זה מה שאני מרגיש. יש לך משהו עם אבישי, אבל..." היא נישקה אותו. מזה הרבה זמן שלא חשה את טעם שפתיו. "למה עשית את זה?!" שאל בתהייה מובהקת. "הרי חשבתי שאת רוצה אותי רחוק ממך..." אמר בבלבול. "נכון... אבל זה נועד כדי להראות לך שאותך אני אוהבת, ושאין לי שום דבר רומנטי עם אבישי..." הסתכלה ישירות לתוך עיניו. "ומה לגבי הילד שברחמך? לא תרצי שאכיר בו?! הרי הוא בכל זאת ממני, ואני רוצה להכיר בו..." לרגע היא התנתקה מדבריו. תחושת הדה ז`ה וו הלמה בה שוב. היא אחזה בכאב את ראשה. היא איבדה את ההכרה. כשהתעוררה, מצאה עצמה על מיטת ביה"ח. המראה היה לה מוכר, כאילו כבר הייתה באותה סיטואציה ממש, בעברה. כמו מעין תופעות לוואי לדה ז`ה וו שתקף אותה קודם לכן. אפילו הריח היה לה מוכר. "למה אני כאן?!" צרחה בצפייה למענה. "הירגעי, הילה. אני כאן." אמר ערן. כל גופה כאב. "את נמצאת כאן כי כרגע ילדת." השיב בשלווה. "לידה?! עברתי לידה?! אבל לפני כמה דקות רק בישרו לי על כך, וזה קרה כשעוד הייתי בשלבים המוקדמים..." אמרה בבלבול. "לא, את הוזה." אמר בהבנה. "זה די הגיוני בהתחשב בכך שהיית שקועה בתרדמת..." סיפר לה. "מה?!" "את רוצה שאקרא לאחיך?" שאל. "אחי?!" עיניה נפערו. "לאבישי, כמובן." חייך אליה. "אבל... מאיפה אתה יודע שאבישי הוא אחי?! אני הרי לא סיפרתי לך על כך!" היא הייתה נסערת. "הוא סיפר לי. אחרי... אחרי מה שקרה לך..." הוא אחז בידה. "את יודעת, ילדת תינוק מקסים... בננו." שיתף אותה. "אני רוצה לראות את הילד הראשון שלנו... תביא לי אותו... בבקשה..." התבוננה בו. "ה... הילד... ה... הראשון שלנו?!?!?!" הסתכל עליה בתדהמה. הוא היה חיוור מאוד. "אבל... אבל..." גמגומו לא פסק. "אני... אני חייב לדבר עם אחיך..." אמר ויצא במהירות. היא לא הבינה את תגובתו. האם יש רע בבקשתה?! האם רצונה לראות את בנה הבכור והמשותף שלהם, כל כך מוזר? מה גרם לו להגיב בצורה שבה הגיב? "ולמה אבישי סיפר לו שאנחנו אחים כשהוא ביקש ממני מפורשות לא לעשות זאת?!" תמהה. "תרדמת?! אני?! ממה?!" שאלה את עצמה. אבל אז, היא קלטה, שהתקפי הדה ז`ה וו שלקתה בהם לאחרונה אולי קשורים לכך... המשך יבוא........ *חלק אחרון בפוסט הבא... |