זה התחיל עם מרלין הקוסם. המשיך עם המלך ארתור ולנסלוט אביר לבבי. אחר כך הצטרפו הדרואידים והכוהנות במסתוריות שלהם, אז מה הפלא שהמקום הראשון שאליו רציתי להגיע, מיד אחרי הצבא, הוא מעגלי האבנים הענקיות, הקדמוניות? אלה, שרק נוגעים בהם, והחיים משתנים.... אז נסעתי. בלונדון חיכה לי מ. הנפלא, חבר של ההורים, עם רנו קנגו. הסביר קצת על ימין ושמאל ואץ לענייניו. ואנחנו , שלוש משוחררות טריות, התחלנו לנסוע לעבר הדרום- מערב. בהתחלה, כל ככר היתה משימה, כי ככה זה כשמשנים לך את הכיוון בחיים. היו מבוכה וצחוקים. היו חילופים ליד ההגה, אחרי כל הקפה שלישית ומיותרת, ובסוף, כבר היינו על הדרך המהירה. עם רגל הרבה יותר בטוחה על הגז. לאן? למחוז ווילטשייר. כן, שייר אמיתי, כמו בהוביט ובשר הטבעות של טולקין. או, והנה גם סולסברי. איזה שמות אנגליים כאלה יש להם, לבריטים. עכשיו זה ממש קרוב. ידענו שזה גדול ונפלא ומרשים. חיכינו למשהו בולט מרחוק, לפחות כמו מצדה. אבל נוסעים ונוסעים, וכלום. כן, קצת מאכזב, כי המגע הזה של העין עם האתר שהולך ומתקרב, תמיד מייצר סוג של ציפיה נעימה, מתחזקת והולכת. פה, זה לא היה. אז נוסעים. בין גדרות אבן, המחלקות שטחי מרעה ירוקים, סתמיים. ומחכים. וכבר בין ערביים ופתאום, כמה מאות מטרים לפני היעד, רואים אותן. את אבני הענק, מבצבצות מבוישות משהו, מבין האוטובוסים שיוצאים מהחניה וממהרים אל העיר. ירדנו מהקנגו, כדי לגלות שיש שם חנות מזכרות ומזנון ושצריך לגם שלם כרטיס ואסור "לגעת בסחורה". אפילו לא להתקרב ולחפש את הפתח הסודי למנהרה של מרלין. כן, גם פה שומרים על "סטריליות". חיכינו עד רדת החשיכה, כי אולי. כן, כי פה זה סטונהנג' ובתמונות זה כל כך... ובאמת רציתי שהם יגיעו. מרלין ולנסלוט שלי. אבל הם לא. ולא היתה ברירה אלא להתבגר..... |