יש ימים כאלו, שמתחילים רגוע. יקיצה ממודרת, בין שעון לפזמון, התפנקות נמתחת במיטה, טבילת אש בזוהר הזך של השמש המלטפת את השמיכה בקשתות מפזזות, ראסטי חתולי מגרגר ברכות בעינים צלולות ירוק...

יום כזה, שמתחיל בהודיה על כל הברכות שמתקיימות בחיי וביצירה של יום מופלא. יום כזה, שתרגול היוגה של הבוקר מזרים את הדם בשצף והגוף מרגיש גמיש, רך, נענה.

יש ימים כאלו...

ולפעמים, יום שהתחיל רגוע, יכול להפוך כאוטי.

פתאום, לכאורה בלי שום סיבה נראית לעין, לבה פנימית מתחילה לבעור תסכול, שולחת קרניים רדיואקטיביות לכל פינה ופינה, ממאירה את המוח ברעלנים של פחד וחוסר ביטחון הניתזים החוצה בבליל מכוער של סחי עצבני. הצד האפל של הנשמה קורע את האור לכדי פיסות רעלה אטומות של כאב, העוטות על עצמן עוד ועוד שקרים ופחדים כדי למנוע את הסיבוב המחזורי אל האור המווריד שחר בהמשך היום...

והיום הוא יום כזה. ועייפתי כבר מהצד האפל. עייפתי מהמאבק.

עייפתי עד כלות. בא לי פשוט להכנע למקום הזה. לתת לצד האפל להישאר. להפסיק לרוץ אחרי האור. פשוט די. די. די...