והערת בי.



את כל שחשבתי שמת אז,
מזמן, כבר לפני שנה וחודש וכמה.



הייתי בטוחה, שנהרגתי אז
בָּלב שֶבַּטָח כּל כּולו
בָּגוף שמסר עצמו
בְּתום, עד תום
לָאיש הלא נכון.
הייתי בטוחה
שלא נותר בי
מה שירגיש עוד.

ובאת אלי.
ופתחת את ליבךָ לי
להאיר לי עיניים
היישר לתוך הלב, אותו אחד, שחשבתי, שכבר לא. שאף פעם.

ופֶּתָע אהבתי,
אהבתי אותך אוהב אותי אוהבת
וזכרתי שוב, כאילו לא שכחתי אף פעם,
איך להכניס לתוכי אחר, במעשה אהבה.

והייתי, כל כולי, מהססת, אך נכונה
כל כך נכונה
לראשונה מזה זמן כה רב.
רב מידי.

לא פשוטה,
לא האשה שאני
ולא האהבה שאנחנו.

בזמן קצר, קצר מידי, ניסיתי להשיל מעלי, מה שהנחתי, על מנת להסתיר, כמעט חיים שלמים.

אולי הייתה כאן פחות מידי סבלנות
אולי היה כאן יותר מידי פחד.
אולי פשוט לא הייתה כאן, אחרי הכל, מספיק אהבה.

לפני ובעיקר אחרי הכל, אני עדיין בוחרת להמשיך ולהאמין, שהיכן שמונחת האהבה הנכונה, הכל יכול לקרות. למרות הקושי. למרות הפחדים. למרות אני.


חייכתי אליך בשיחתנו האחרונה. חיוך כואב, אוהב, מבין ונפרד.

ידעתי שהגיע זמנך ללכת. ידעתי גם, כי אני חייבת לך תודה גדולה, על כי הערת והארת בי, את האמונה המחודשת הזו, ביכולת שלי, לאהוב שוב.

רגע לפני שנפרדנו אמש, ידעתי שלא אראה אותך שוב. איני יודעת אם שמת לב, אבל נָשָמְתִי אותך עמוק לתוכי, בטרם הלכת, כדי לזכור, עוד קצת, את הריח של האהבה הראשונה שלי.
כדי לזכור, עוד קצת, את ה"אותך" הזה, שהייתָ לי לרגע, רגע לפני שבחרת ללכת.


מחבקת חזק. ומשחררת. תשמור עליך י'. מהכי טובים אתה. אל תשכח.