יש לי חבר לעבודה שלא מדבר אנגלית.  לפעמים הוא מוכן לומר thank you , sorry , hello

אבל לא יותר. ממש.

בדרך כלל זה בסדר לי לתווך בינו ובין העולם הגדול שמסביב.

אני אפילו עושה את זה בשמחה, כי הוא איש טוב לב ומצחיק במיוחד.

אבל בגרמניה, אחרי יומיים של עבודה אינטנסיבית, קצת נגמרה לי הסבלנות.

אין מה לעשות, כשאני שומעת יותר מדי אכטונג אכטונג ושנל, אני מתחרפנת.

 גרמניה זה לא בשבילי.

בקיצור - כשנפגשנו בבוקר של היום השלישי, בארוחת הבוקר, צפינו אל הכיכר הגדולה והעמוסה והודעתי שאני הולכת לגנים הבוטניים

והוא הבהיר שהוא ממש לא.

אז החלטנו על הפרדת כוחות.

הוא היה קצת נסער, אבל אני הייתי נחרצת.

מה הבעיה?? אמרתי לו כשכבר עמדנו ליד הדוכן של הקונסיירג'.

הנה, קח כרטיס ביקור עם הכתובת של המלון ועוד כרטיס ביקור עם הכתובת של המשרדים ששם מתקיימת הפגישה שלנו בצהריים ואי אפשר לטעות.

אתה יוצא לכיכר, צועק טקסי, עוצרת מונית, אתה מראה לנהג את מה שכתוב בכרטיס וזהו. תראה שאתה תגיע.

אמרתי ויצאתי לדרכי. בידיעה שצמחים ופרחים יקלו עלי להתמודד עם הגרמניות של השעות הבאות.

וזה באמת קרה.

הסתובבתי. נהנתי ובשעה היעודה כבר הייתי בכניסה לבניין המשרדים שבו מתקיימת הפגישה.

ואני מחכה ומחכה, וכלום.

האיש לא מגיע.

עשר דקות חולפות. עשרים. אחרי חצי שעה עליתי למשרדו של המארח, התנצלתי והודעתי שאני חייבת לחזור למלון לברר מה קרה.

כשהגעתי ללובי, ראיתי אותו יושב שם, אדום ועצבני.

מה קרה? שאלתי.

והוא ענה: את לא תאמיני. יצאתי לכיכר, צעקתי טקסי, עצרה מונית ואמרתי הלו וTHANKYOU-

ועשיתי כל מה שאמרת. אבל כשנתתי את הכרטיס , הנהג התעצבן מחץ והתחיל לקלל. אז הראתי לו את הכתובת והוא יותר התעצבן.

אחרי שאני מראה באצבע והוא מתעצבן, איזה שתי דקות, הוא אמר לי לרדת. ירדתי ועברתי למונית אחרת, אבל גם שם הנהג התעצבן. בסוף, פתח לי את הדלת והראה לי את הדרך החוצה. ככה. באמצע הום.

במונית השלישית קרה הדבר הכי מעצבן.

הראתי לנהג את הכתובת וגם הוא התעצבן נורא אבל בסוף התחיל לנסוע.

ואני כבר שמחתי, שהנה אני מגיע לאן שצריך, אבל פתאום הוא גמר להקיף את הכיכר ועצר לפני המלון. ככה.

את מתארת לעצמך את הבושה? והוא עוד ביקש ממני כסף...אני אומר לך - הגרמנים האלה הם נאצים. את לא מתארת לעצמך כמה הם עדיין מאוד שונאים אותנו, היהודים. .