מקרוב לא יכולנו לראות אותם, גדולים עלינו. מרחוק הם נראו כמו שומרי העיר הדרומיים שחיברו את השמיים לארץ. קודקוד, נקודת ציון חזותית אורבנית בשכבות העליונות של האטמוספרה. עכשיו הם חסרים לכולם. ראו אותם כגוף שהיה שם מאז ומתמיד. בחסרונם, נוצר פתאום חלל, ריקנות בלתי מובנת. קשה להאמין שזוג בניינים זקופים, עוצמתיים, שמשקיפים לכל עבר בגאווה ובביטחון הפכו לערמה של חומרי בנין מרוסקים, מנופצים, מקומטים. צנחו ברחוב, ולא בגלל שנשקו לגיל הזהב, או שליבם פסק לפעום בעקבות מחלה סופנית. קשה להאמין ששני בלוקי הקרח הענקיים הומסו, הותכו. הם התמוטטו, את נפחם האנכי, הזקוף ועכשיו הדמיוני לא נשכח. עוד לא מלאו להם שלושים.

החוויה שלא תשוב

מאז שתפסו גובה, היו כאלו שאהבו אותם וכאלו שלא כל כך. בשנת 1973 פול גולדברגר מהניו יורק טיימס כינה אותם "קופסאות גדולות". הוא טען שהם לא ישנו את קו הרקיע. כמה שטעה. נכון, לא היו בהם פרטים מפוארים. לא היו בהם אפקטים של פירוטכניקה רועשת ולא נמרחו עליהם קישוטים, כי מי יראה אותם ממפלס הרחוב או מכלי הרכב הקולחים במהירות מהתעלות והגשרים שמסביב. הרי המטרה בניו יורק היא להגיע מהר, לכסות שטחים ולמחוק הכל, לא לראות דבר. צילם של התאומים החשיך רחובות ובתים. לחסרי הבית שמסביב ההווה והעתיד נראה חשוך גם בחצות היום. הניו יורקים בכלל והעשירים שבהם בפרט, לא ידועים כל כך בתכונות אלטרואיסטיות מיוחדות. המגדלים לא ניסו להיות הארטיסטים הארוגנטיים, הקופצניים של השכונה. המגדלים לא צחקו או שמחו בצורה מאולצת, כפויה, שמאפיינת הרבה מגדלים ציניים אחרים. התאומים לא היו
משופעים, שבורים או מדורגים כמו שאר גורדי-השחקים. למרות גובהם הרב, הקווים האנכיים שעטפו את חזיתות הבניינים, הודגשו והובלטו. האדריכלות לא ניסתה להסתיר את שלד המבנה, סוג של ניקיון ארכיטקטוני.

תכונותיהם הבסיסיות של המגדלים היו אמת ופשטות. אמת של צורה פשוטה שנוצרה על ידי שימוש פשוט ופונקציונלי של החללים הפנימיים. למרות צורתם הטהורה, הם לא הקרינו משהו אליטיסטי או גוף בעל חשיבות תרבותית, הם היו עממיים. מעטפת המבנים היו ללא מסכות דואליות מגוהצות או אפליקציות מעטפתיות רב-שכבתיות המחוברות לשלד המבנה על ידי מהדקים, קפיצים וסיכות. הם לא פיתחו מנגנוני הגנה כדוגמת שכבת עור נוספת היוצרת מסכה וכיסוי למה שיש ודימוי או אחיזת עיניים למה שאין.

היקפם של התאומים לא השתנה מהבסיס ועד לגג, מהרגליים דרך המותניים ועד הראש, משהו שמקרין חוסר יציבות סטטית ואולי אפילו משקף ונותן למתבונן ממפלס הקרקע תחושה של מטוטלת, של מקל ארטיק העומד ליפול ולמעוך אותך. הלכי הרגל רוצים ומצפים לראות משהו יותר מעוגן ומבוסס בתפר, בנקודת המפגש של הבניין לקרקע. להלכי הרגל יש הרגשה של אפסות לעומת העוצמה הוויזואלית שנוצרת על ידי הגובה, בדומה להרגשה שיש לאדם הנמצא בתוך מבני דת המכילים חלל פנימי עצום וגבוה. לאלו שבפנים המגדלים תמיד שיקפו הרגשה של הגנה
ובטחון. לעומת זאת, הסביבה התוססת ברחובות שמסביב לא חדרה דרך המעטפת האטומה ולא ספגה מעט מביטחון זה. הנפח הקופסתי, והגיאומטריה השלמה של התאומים נתנה להם את כוחם. לא נגסו בהם, לא פצעו אותם, לא ארע טיפול כירורגי בגופם ולא הודבקו עליהם גידולים, בליטות או גבשושיות. מוטציות ושאר קטעי זיכרון ממבנים אחרים או גחמות אישיות לא מוגנטו עליהם. הגגות השטוחים וחלקם העליון התלת-מיימדי של המבנים לא הודגשו או הובלטו. לא הולבשו עליהם כובעים או צעיפים. תחום או מעצור לא נאכף עליהם. הנוכחות הדומיננטית שלהם היתה סוג של דקלרציה מתגרה באין סוף כלכלי. יצירת תקוות שווא בכלכלה הלוקלית והגלובלית, אילוזיה חומרית שהוא המצרך הזול ביותר במדינה שעשיר תמיד ימצא עשיר יותר ועני ירגיש עשיר ליד חברו העני יותר. אין סוף לעושר ולעוני. הרכבת התת קרקעית חוברה לתחתית המגדלים וזה
יצר המשך תנועה אופקי לתנועה האנכית האלגנטית, העל קרקעית. המגדלים עשו סדר מלמעלה לאי-סדר שלמטה. אבא גדול או לעיתים מושל, ששולט ומכוון בשקט את האנדרלמוסיה האורבנית. סוג של השגחה קולקטיבית ממרומים.

אדירות נוכחותם של המגדלים גברה על הרומנטיקה האנושית שהתחוללה סביבם. התאומים יצרו מקום בעל קווי אופי של התרבות המקומית וגם נתנו יכולת לדרום העיר להיות מקום הניתן לקריאה ממרחקים על ידי תושבים ומבקרים. עקב גודלם, הפסיפס האנושי והתכונות של התושב-מהגר הניו יורקי הפכו לגורם מינורי, בלתי נראה בקונטקסט של המגדלים. עוצמת האדריכלות התיכה לרגע קט את ההבדלים בין עוברי אורח שמסביב. במישור הרחוב, המרחב הציבורי מחוץ למגדלים והמרחב הפרטי שבתוכם נשמר בקפדנות. חלל הרחוב לא חדר דרך חזיתות הזכוכית לתוך החלל הפנימי שהיה גבוה וריק. החוץ לא נשאב פנימה, לא התקבל או הוזמן לקחת חלק בחגיגה הפיזית או בכלכלה המוניטרית. הכלל לא השתתף בשפע הכלכלי של הפרט שנמצא בחללים הפרטיים. למרות שלא היה קל להשכיר את הקומות העליונות, רוחות החורף הסוערות ברחובות למטה היו בלתי נסבלות והכיכר שביניהם לא היתה יותר מאשר משטח דו-מיימדי חסר שימוש, את תפקידם הם מילאו לשביעות רצון בעליהם. מצמרותם היה ניתן לצפות למרחקים, לעבר עיר בעת שגשוג ופריחה ובעת מיתון וקפאון.

בגין היותם שניים, צמד ותאומים הם הרגישו בטוחים בעצמם, כאילו תומכים אחד בשני. מגדל מיותם אחד, היה מרגיש זר, בודד ומנוכר. ביחד, לאחר שאחד מהם שוכפל, הם עמדו יפה, כמו שני פסלים מינימליסטיים גאים באופיים הקר ובחזותם. הם היו שני אלמנטים זקופים ללא רמזו או הביעו מחווה למשהו עדין יותר, מעוגל, אולי נשי יותר, אורגני. הם לא התמוססו או השתלבו עם קו הרקיע, אבל שינו אותו ללא היכר. ביחד הם התעלמו וניתקו את עצמם לחלוטין מהקונטקסט שבסביבתם, התרחקות שלא פגעה אבל גם לא עזרה לשכנים הקטנים יותר. השידוך עם הסביבה לא עלה יפה ומאז שהוקמו הם היו מגורשים ומנודים מאלו שעמדו בסביבתם. את דלת הכניסה לתוכם היה קשה למצוא. מכשיר תקשורתי וויזואלי שמוביל לכניסה לא היה בנמצא. בתוכם התרוצצו אנרגיות אנושיות ומכניות. מיקומם היה אחד ליד השני ולא אחד מאחורי השני או אחד לפני השני. דיירי הבניין תמיד הבחינו בשכן התאום, במשפחה. בין המגדלים לא היתה תחרות או מאבק על ההגמוניה, רק דיאלוג והרמוניה. פס עדין וכחול של שמיים הפריד ביניהם. הנוכחות שלהם יצרה סוג של אופטימיות מבודדת, אומץ והשגיות בדלנית. חגיגה של הצלחה מקומית הן במישור ההנדסי והן ברובדים הכלכליים.

המסר הווירטואלי שלהם סימל לכל העולם בעזרת הפסים האופטים המהירים אורח חיים, את דרך החיים והאווירה בניו יורק, את החופש והחרות. מסיבה זו, גוף זר פלש לתוכם וכרסם בהם במהירות הבזק עד הרס.

המחר שאינו האתמול

באשר לעתיד, בשנת 1995, באוקלהומה סיטי שבארה"ב, העיר שבה נהרס בנין פדראלי על ידי פיגוע טרוריסטי , לא הקימו את הבניין מחדש ובשטח שנותר שומם הקימו אתר זיכרון המכיל עצים , מים ומאה שישים ושמונה כיסאות ריקים, לזכרם של מאה שישים ושמונה הקורבנות. אוקלהומה זה לא ניו יורק. לזכרם של המתים ב"תאומים" תוקם מצבה של חיים. מצבה אקטיבית ומקום נושם שכולו אופק ופתח לעתיד, לנולד ולחדש. מגדל שישאב את האנרגיות לקיומו מהיום הבא ומה שטמון בו ולא מעוצמות החורבן, האבדון או העקירה. גוף מחשל, גוף אחר, זז ונע שיחווה את העכשיו ויצפה במחר. למען הרווח המהיר, יפורסמו ספרים, תמונות, חתיכות מתכת יארזו בתוך קופסאות עשויות בתחכום היי-טקי וימכרו לכל דורש, הצגות בברודווי ירוצו ללא סוף והמסחור העתידי של האסון יהיה הדבר המבוקש הבא. חברה קפיטליסטית תנצל כל אפשרות ללא גבולות לייצר רווחים. איתור מצוקה לעשיית רווחים. מישהו חייב לעשות כסף.

האדריכל ברנארד טצ'ומי מאוניברסיטת קולומביה אמר לניו יורק טיימס שיש לבנות מחדש, "...יותר גדול ויותר טוב...". האדריכל רוברט סטרן מסכים איתו. "אנחנו חייבים לבנות מחדש את המגדלים, הם סמל של ההישגיות שלנו ...". פיטר אייזנמן ממובילי הזרם הדה-קונסטרוקטיבי הביע את דעתו, "...אני מקווה שלא נהסס להגיע גבוה כמו המגדלים שהיו, לא נזוז אחורה, אנחנו לא יכולים לסגת...". הפשטות והטהורות של מורפולוגית חלק מהמבנים בעיר זו נוצרה על ידי המהירות הניו-יורקית שתמיד דוחפת הצידה את הזמן על מנת לדחות ולבטל אותו, להמציא את היום שאחרי, לא מביטים אחורה. סוג של בריחה מפני ההיסטוריה. בניו יורק, הקרבה הפיזית של אדם לאדם יוצרים ריחוק מנטאלי, לניתוק מיידי מההווה ומהעבר הקרוב. האנונימיות והחופש לא יוצרים מחויבויות עתידיות למה שהיה. לכן בעיר ללא הפסקה לא ישתעבדו לערכים היסטוריים, לא יתפסו בצבתות הנוסטלגיה. פעולה מידית להוכחת הקונספציה שאומרת כי שימור ההיסטוריה מכביד על התפתחות העתיד, היתה מכירת הפלדה הקרועה של המגדלים לחברה זרה כמובן, ואלו יתיכו את החומר ויהפכו אותו לכלי בית, לשימוש עתידי במקום אחר בעולם ואולי גם בניו יורק, טרנספורמציה של העבר, אל-חזור היסטורי. אסון של קבוצה אחת הופך לאוצר של קבוצה שניה.

מגדלים חדשים יקומו והתוצאה הוויזואלית תהיה ללא קשר לחזות של המגדלים הקודמים. כמו סירי ה"טפלון", שדבר לא דבק בהם או כמו שאדם לא רואה, מתחבר, מביט או מחפש אדם אחר ברחובות ניו יורק ,כך המגדלים החדשים לא יזכירו או יביטו לאחור בקודמיהם ולא ידבק בהם כל רמז או קריצה לתשוקות ההיסטוריה. זוהי תרבות הנוטשת באדישות את העבר לטובת האוטופיות הדמיוניות של המחר, לטובת החיים התיאטרליים. הניו יורקים מתרפקים לכוכבים של העתיד ונוטשים את אלו ששיחקו לפניהם בעבר, נותנים להם למות בשקט. השקפתם היא שהתרבות לא יכולה להיסחף לתוך עמקי העבר, האתמול המרופט.

האדריכל והפוליטיקאי תומס ג'פרסון אמר שהוא אוהב יותר את חלומות העתיד מאשר את תולדות העבר. בניגוד לשלטון אגליטרי שדוגל בשיוויון וחרות בכל זמן ובעיקר בסוף תהליך החיים, הדמוקרטיה ככלל וזו הניו יורקית בפרט גורסת אך ורק לשיווין בקו ההתחלה ואילו הסוף לא ידוע ולרוב לא שיוויוני. ההתעלמות מהסוף ומהבוגר היא טוטאלית. הישן, העני והדל במראה ובחומר לא שייך לקונצנזוס ולכן הוא מיותר. סופרים ובעלי דעה אינם מתעמתים ומתארים רבות את עברה של עיר זו, אלא באופן צפוי ועקבי מנבאים בסגנון המדע הבדיוני את העתיד האוטופי והבלתי צפוי שלה. ההתחלה בטוחה, הסוף תמיד מוטל בספק. ההיסטוריה האמריקאית לא תשכפל את סופה, יהיו רק התחלות חדשות, כך גם בשיקום הפוסט-טראומטי האדריכלי של ניו יורק.

מאמר זה פורסם לראשונה בשנת 2002 באתרי אינטרנט ובמאגזינים שונים .