ערן נכנס לחדרה שבביה"ח כשאבישי עימו. "למה סיפרת לו שאנו אחים? חשבתי שאתה לא רוצה שהוא יידע." מסרה לו במחשבתה. "מה קורה לך הילה?!" שאל אותה בגלוי. "אבישי, חכה רגע. אני חושב שצריך להזכיר לה." אמר ערן. "להזכיר לי מה?!" התערבה. "תן לי קודם לבדוק מה יש לה." ביקש אבישי. "תפסיקו לדבר עליי בצורה כזו! אתם מתייחסים אלי, כאילו שאני לא פה!" התעצבנה. "מצטערים." אמרו שניהם פה אחד. "מה אתם מסתירים ממני?! ולמה אני לא יכולה לראות את הילד הראשון שלי?! מה פשר ההתנהגות הזו?!" כמעט וצרחה. הבלבול והכעס בערו בקרבה. "אסביר לך." אמר ערן. "הילה... את... את זוכרת, שבתחילת ההריון, תהינו למה אבישי עדיין לא שמח בלב שלם עם הבשורה שאת בהריון ממני ולא מאביך?!" ניסה להזכיר לה. "בטח שאני זוכרת! זה קרה ממש לפני כמה רגעים!" הביטה בו בעיניים תמהות. "זהו, שלא." אמר אבישי. "הילה". ערן קרב אל מיטתה. "התעוררת מהקומה שבה היית, ואת לא זוכרת הכל..." אמר ברכות. "מה זאת אומרת?! מה למשל אתה יכול להגיד שאני לא זוכרת?!" הרגשה מוזרה מלאה את ליבה. "את... את לא זוכרת למשל..." דמעות בצבצו מעיניו. "את לא זוכרת, שאת ההריון הראשון... עם ילדנו הראשון... איבדת... הייתה לך הפלה טבעית... זו גם הסיבה... שאבישי לא שמח כל כך... הוא ידע שזה מה שהולך לקרות..." הסביר ערן בדמעות. "זה... זה נכון..." אישר אבישי באשרת פנים קודרת כשל ערן. הילה לא ידעה איך להגיב. ערן חיבק אותה. "אבל... זה מאחורינו, ועכשיו... עכשיו יש לנו תינוק, שזקוק לשנינו... אין לך מושג כמה מאמצים עשו הרופאים כדי לשמר את ההריון על אף מה שקרה לך... זו גם הסיבה שניתחו אותך... אני כל כך שמח שחזרת אליי..." מחנק הציף את גרונו. "גם אני שמח שיצאת מזה." אמר אבישי. "אבל... רגע... אני לא מבינה..." חשה מבולבלת עוד יותר ממקודם, על אף כל ההסברים של שניהם. "תשאלי מה שאת רוצה. נענה לך על הכל לאט, לאט." אמר אבישי. "אני רוצה לראות את הבן שלי קודם." אמרה ודמעות בעיניה. לאחר שאחזה בזרועותיה את בנה, התפנתה לשאול את מה שלא יישב את דעתה. "מה גרם לתרדמת שבה שקעתי?" שאלה בציפייה גלויה עד מאוד. "לטענת הרופאים, מבחינה פיזית ההפלה הטבעית שהייתה לך, בשילוב הטראומה הנפשית מאובדן ההריון גרם לכך ששקעת בדיכאון עמוק" הסביר ערן. "אבל איך יכול להיות שהייתי בתרדמת עד עכשיו, אם הספקתי להיכנס להריון שוב?!" השנים התבוננו בה ברוגע. "תענו." האיצה בהם. "יצאת מהתרדמת בשלב מסוים... וכשנה אח"כ, באת להודיע לי שאת שוב בהריון... היית אחוזת פחד... היה בך החשש שהסיפור יחזור על עצמו, ושוב תאבדי את ההריון..." הסביר לה ערן. "ואז הטראומה הקודמת חזרה ונשנה שוב, וחזרת לחשוב על התינוק שאיבדנו..." הוסיף. "ושוב נכנסתי לתרדמת..." הסיקה בעצמה את המסקנה המתבקשת. "אכן כן." אמר אבישי. "אבל..." עוד לא התיישבה בדעתה. "איך קרה שנכנסתי להריון ממך, אם אתה עדיין מחויב לאישתך המשותקת?!" היא הביטה בשניהם. פניו של אבישי היו לא שלוות, אפילו חיוורות מעט. "העניין הוא... ש..." החל ערן את דבריו. "דבר ברורות." תבעה ממנו. "אישתי לשעבר..." דבריו נקטעו. "רגע!" עצרה אותו. "אישתך לשעבר?! ומיהי אישתך הנוכחית?!?!" התבלבלה עוד יותר. "איזו מן שאלה מגוחכת זו?! את כמובן!" חייך אליה. "מה?!" עיניה נפערו ותדהמה אחזה בה. "תני לי להסביר לך מההתחלה." ביקש לעשות סדר בדברים. "אישתי לשעבר, כמו שהתחלתי להגיד... היא... נפטרה." ערן התבונן באבישי לרגע. אבישי התאמץ לשלוט בעצמו. "יש אפילו חלק גדול מהרופאים שבדקו את גופתה, שסוברים שהיא ניסתה להתאבד כי כבר לא יכלה לסבול את מצבה. היה לה רע להיות במצב הזה- משותקת... ואני לא מאשים אותה... היא פשוט גלגלה את עצמה במדרגות, וכך שברה לעצמה את המפרקת..." המשיך ערן את דבריו. אבישי כבר לא יכל, ויצא מהחדר. "מסכן. אני מרחם עליו... אין לך מושג מה עבר עליו מאז מותה..." עיניו של ערן התמלאו בעצב. מנסה להבין ולעכל את שהוא מספר לה, התבוננה בו ארוכות ולאחר מכן שאלה: "אז... אז אתה רוצה להגיד לי שאנחנו נישואים?!" עוד אחזה בה התדהמה. "אכן." אישר ערן וחיוך חזר אל פניו. "אז... התקפי הדה ז`ה וו שתקפו אותי היו בגלל זה..." כמו דיברה לעצמה. "על איזה התקפים את מדברת?" שאל. "אתה לא תבין... אבל... כל מה שקרה בינינו שוחזר כנראה במוחי כשהייתי בתרדמת..." ניסתה להסביר לו בקצרה. "אולי..." אמר כשבקושי הבין. "העיקר שיצאת מזה..." נשק למצחה. "היו לי התקפי דה ז`ה וו והרגשתי שהכל קורה לי שוב... אבל... אני זוכרת שבהתחלה אמרת לי שגם לך יש תחושה כזו... כאילו שאתה מכיר אותי כל חייך..." אמרה מבולבלת. "אני חושב שכדאי שתדברי עם אחיך..." הציע. היא חייכה אליו לאות הסכמה. כששוחררה מביה"ח יחד עם תינוקה, שהיה בריא ויפה כאביו, ועיניו הקטנות והתכולות מביטות בה במבטים תלויים, רק אח"כ, כשהייתה בטוחה שהכל בסדר עם בנה, רק אז החליטה לדבר עם אחיה. "אבישי..." חיבקה אותו. היא ידעה שהדיבור על אימו, עשה לו רע. "אני..." היא לא הספיקה לסיים את משפטה. "זה בסדר." שם את אצבעו על פיה. "לא נדבר עוד על מה שקרה. למרות, שאת המעשה שאימי עשתה כלל לא צפיתי... רציתי להזכיר לך, שאבא לא יודע שאני הבן שלו, ועכשיו, כשאימי מתה... טוב, אף אחד לא יוכל לספר לו את זה... ואני מקווה שזה יישאר כך." מבטו היה חסר כל הבעה, כאילו ריק, כמעט כמו נשמתו. "הוא לא יידע מכך. לא אספר לו לעולם." הבטיחה לו. "את לא חושבת שהגיע הזמן שהוא ייענש על מה שעשה לך?! אני לא רוצה להעציב אותך שוב... אבל..." שטף דיבורו נעצר שוב. "אבל מה... אבישי, פעם אחת בחייך, אמור לי הכל... אל תסתיר ממני כלום... בבקשה..." התחננה אליו. נמאסו עליה הסודות. היא רצתה לדעת פעם אחת את הכל. "ערן גם חושב שלא צריך לספר לך... אבל... אבא, בצורה עקיפה, אחראי להפלה הטבעית שעברת... כשהרופאים בדקו אותך, הם טענו שגופך לא הצליח להחזיק את ההריון כתוצאה מכך שהוא היה חלש, וזה כנראה בגלל התעללות גופנית שעברת בילדותך..." הסביר לה. דמעות היו בעיניה כשהאזינה לדבריו. "עזור לי אבישי... עזור לי להעניש את אבא... לבד לא אוכל להתמודד מולו..." ייאוש מילא את קולה. "אעזור לך. הרי הבטחתי לך שתמיד אעזור לך." אמר לה. אש יוקדת מלאה את עיניו... הילה אחזה בבנה. הבעתו הרגועה, השלווה, חיוכו וצחוקו המתגלגל, הביאו לה נחת. "איך אקרא לך?" שאלה את עצמה. ערן עצמו נתן לה את הרשות לבחור באיזה שם שתרצה. העיקר שעד סוף היום, כבר יהיה לבנם שם... "אולי... אקרא לך... אולי אקרא לך, נתי." אמרה. "מה דעתך אבישי?" הוא התבונן באחיינו. "זה לא יהיה השם שלו." קבע. "שמו יהיה יפה יותר." חייך. "דרך אגב, ערן ייעץ לי לדבר איתך... על..." "על מה?" שאל אבישי. "היו לי התקפי דה ז`ה וו, שמעולם לא סיפרתי לך אודותיהם..." סיפרה לו. "ו... ואת רוצה לדעת למה חווית אותם..." השלים את דבריה. "כן... מאוד מעניין אותי לדעת..." "האמת אולי תשמע לך מוזרה... את בטוחה שאת מעונינת לדעת?!" שאל במבט חסר חשק לפתוח בנאומים ובהסברים כלשהם... "אתה באמת יודע?! אז בטח! ספר לי!" רצתה לדעת. "תראי, הילה, מה שאת חווית, מה שאת קוראת לו דה ז`ה וו, נקרא שיחזור חיי אדם. מוחך, כשהיית שקועה בקומה, אשר נוצרה מדיכאון וטראומה בהם שקעת, גרמו לכך שבזמן שבו היית בתרדמת, מוחך פשוט שיחזר את כל מה שקרה לך עד הרגע, שהעדפת להדחיק- כלומר, ההפלה הטבעית שעברת." ניסה להיות ברור ככל האפשר. "אבל לפי מה שאתה אומר, הייתי צריכה להדחיק גם את ההתעללות של אבא... וזה לא קרה... גם זה שוחזר..." ניסתה להבין. "אבל זה משהו שהשלמת איתו קודם לכן. כלומר זה כבר קרה לך הרבה זמן לפני... מה גם שהאשמת את עצמך במה שקרה..." הסביר לה. "מאיפה אתה יודע את כל זה?! לפעמים אתה מפתיע אותי, במה שאתה אומר, שזה מפחיד..." התבוננה בו. "אבל ב"שיחזור" הזה, כפי שאתה קורא לו, הייתה לי הרגשה של דה ז`ה וו, אבל בפעם הראשונה שנפגשתי עם ערן, גם לו הייתה הרגשה כזו... זה לפחות מה שהוא אמר לי..." התבלבלה מדבריה שלה. "וזה היה נכון. זה באמת מה שהוא ואת הרגשתם." חייך אליה. "למה?" עוד לא ירדה לסוף דעתו. "כי הגורל איחד אתכם שוב." הבהיר לה. "מה?!" לא הבינה. "אבל את ערן, עד לאותו ערב, לא הכרתי בכלל. ולמרות זאת הייתה לי תחושה שאני מכירה אותו כל חיי..." היה נדמה לה שהוא לא מבין מה היא רוצה. "כי הכרת אותו עוד לפני כן..." אמר ובלבל אותה לגמרי. "אבל כרגע אמרתי לך שלא..." הסתכלה בו במבט מצועף. "בחייך הקודמים. את ערן הכרת בחייך הקודמים... אולי זה נשמע לך בדיוני. אבל אתם פשוט נשמות תאומות. אחת לא יכולה בלי השניה. בחייכם הקודמים, הפרידו ביניכם בצורה אכזרית, דבר שחיזק את הצורך שלכם אחד בשני. לכן, כשנפגשתם שוב, בחיים הנוכחיים שלכם, האיחוד ביניכם היה כל כך חזק, שהכרתם זה את זו, מבלי להכיר זה את זה באמת." הביט בה וחיוכו התרחב. "אני מקווה שזה לא היה מסובך מדיי..." הביט בה במבט מתנצל. "האמת שלא." חייכה גם היא. פתאום הכל הסתדר לה. הילה הייתה מבוהלת. כבר ימים שאף אחד לא מוצא את אבישי. כאילו בלעה אותו האדמה. "איפה הוא?!" שאלה את עצמה אינספור. היא אפילו ניסתה לתקשר איתו כמה פעמים, ללא הצלחה. גם מאביה לא שמעה עוד. למרות שעל כך היא דווקא שמחה. שניהם נעלמו לה. היא הייתה כבר עייפה. זה לילות שלא ישנה. אולי גם הלילה היא לא תישן. "בואי, את זקוקה לשינה." אמר לה ערן. "הוא עוד יופיע..." חיבק אותה. היא נכנסה למיטה. היא עצמה את עיניה בניסיון נואש להירדם. לבסוף, כשנרדמה, חלמה חלום. "אחותי... אני... אני גוסס... זה זמן מה שזה המצב..." שמעה את קולו השבור של אחיה בחלומה. "עשיתי מעשה, שאולי לא אספיק להתחרט עליו, ואולי... אולי אני גם לא רוצה בכך... היה לי חיזיון... אולי האחרון שלי... שברתי אותו...באופן חלקי לפחות... הייתי חייב לספר לו... ועשיתי את שעשיתי כדי לשבור את החיזיון, בו ראיתי אותו הורג אותך... הוא כבר בא על עונשו... אני... אני כבר אקבל את עונשי... כי אסור היה לי להתערב ביד הגורל... אסור היה לי לשבור את החיזיון... אבל לא יכולתי... אני אוהב אותך... אוהב אותך מאוד אחות גדולה... סלחי לי..." היא קמה מזיעה. לא היה לה ספק כי אחיה תקשר איתה בפעם האחרונה. היא פרצה בבכי. "אבישי..." דמעותיה זלגו. ערן התעורר משנתו אף הוא. "מה קרה? למה את בוכה?" שאל וניסה לנחמה. "הוא מת, ערן... אבישי מת..." הוא היה המום. "מה?! לא. תפסיקי לדבר שטויות וחזרי לישון." ניסה להרגיעה. "לא! זה נכון! הוא תקשר איתי... בפעם האחרונה... הוא... הוא מת..." בכיה גבר. הוא חיבק אותה בחום. גם בלילה ההוא לא ישנה. צלצול הטלפון הבהיל אותה. "הלו?" ענה ערן. "מדבר בעלה. כן, אני מבין." שמעה אותו אומר. הוא התבונן בה. "זה היה פקד המשטרה. אביך נרצח." חיכה לתגובתה. היא מאידך, אפילו לא בכתה. אביה לא עניין אותה. היא רצתה את אחיה, את אבישי. לפתע קלטה את המסר מחלומה אמש. "זה היה הוא!" אמרה לפתע. "מי?" שאל ערן . "על מי את מדברת?!" ניסה להבין. "זה היה אבישי! הוא הרג את אבי! זה היה המעשה שעליו דיבר אבישי! הוא עשה זאת כדי למנוע מאבי להרוג אותי... זה מה שראה בחזיונו... הוא ידע שהוא גוסס, לכן לא היה איכפת לו מההשלכות..." פרצה בבכי. עיניה כבר היו נפוחות ואדומות. "אבישי... אוף, אבישי..." התייפחה. להלוויית אביה, לא הלכה. היא גם נתנה לבנה, את שם אחיה. דבר שהתאים מאוד, לאור העובדה, שלאבישי הקטן, היו את אותם כוחות על טבעיים שהיו לדודו המנוח. כאילו נולד מחדש... למרות זאת, אובדן אחיה, שיחרר אותה מאביה. ולמרות שלא היה לה קבר ללכת אליו, כדי לבקר את אחיה, היא הרגישה בנוכחותו הקרובה מתמיד. בנה חיזק את הרגשתה. כמו שתחושת הדה ז`ה וו הייתה מעבירה בה צמרמורת, כך גם הייתה ההרגשה הזו. תחושה שגרמה לה לאושר... סוף... © כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ליונית ס |