בעוד אלף שנים, אף אחד לא ידע שהיינו קיימים אי פעם, וגם אם הידע הזה יהיה זמין למישהו, לא תהיה לו שום משמעות. אף לא שביב של רגש, של הבנה, של אמפטיה. דבר לא יישאר מהאגו שלנו, מעקרונותינו הנעלים, מחולשותינו העלובות. דבר לא מעבר לפריט סתמי באיזה מאגר מידע נשכח.
בעוד מאתיים שנים, אולי יישאר שריד כלשהו מאחורינו. אולי ציור שציירנו עדיין תולה באיזה מסדרון, אולי ספר שכתבנו עדיין מוזכר בביבליוגרפיה של איזו עבודת מחקר. אולי ניני הנינים שלנו ידעו לספר שהשורשים של משפחתם היו אי שם במקום בו אנו נמצאים היום, ויצביעו על איזו מזכרת משפחתית שעברה מדור לדור.
בעוד מאה שנה, כל התוצאות של כל המאבקים שלנו כבר יוכרעו ויילמדו כהיסטוריה, אם בכלל נזכה לרמת חשיבות כזו שההיסטוריה תטרח להזכיר אותנו, וכל ה"למה" וה-"איך" לא ממש יטרידו את מרבית האנשים, וגם אלו שיתעניינו ממילא יצבעו את הכל בצבעי התקופה ויפרשו את הדברים מתוך החינוך ומציאות החיים שלהם עצמם.
בעוד חמישים שנים, כנראה כבר נמות, וגם אם לא, כמעט כל הזמן של חיינו הומר כבר לזכרונות, טובים יותר או פחות ככל שידענו לעשותם בעבר, וזה מה שיהיה ולא עוד. העתיד שלנו יהיה קצר ותקווה לא תהיה בו - מדרון שללא חשיבות לתלילותו מוליך תמיד לאותו המקום.
בעוד עשר שנים נסתכל על מי שהיינו היום ונתהה על הזמן שעבר, על מה שהספקנו ומה שלא, מה שהשתנה בגללנו ומה שהשתנה למרות כל מה שרצינו ועשינו. בעוד עשר שנים תהיינה סיבות לגאווה, וסיבות לאכזבה. בעוד עשר שנים נהיה כאן, או שם, במנוחה או בתנועה, ביחד או לחוד, חולמים חלומות ואולי מגשימים. בעוד עשר שנים אולי יפגע המקרה ונמצא את חיינו שבורים לרסיסים לפנינו, מתלבטים אם, ואיך, ניתן לחברם שוב יחד. בעוד עשר שנים, אם נדע להיות חכמים, אולי נממש את היעוד שלנו, אולי נמצא קצת שלוות נפש, קצת נחת רוח. ואולי לא. בעוד עשר שנים , אם יהיו ידינו עסוקות והמזל יחייך, אולי נממש את החזון שלנו, ונמצא אושר עלי אדמות.
כי כה אמר קאנט - "החופש הוא הכרת ההכרח", והאם באמת היה מוצא אושר בידיעה שמאתיים שנים אחרי מותו עדיין הגותו נלמדת בין החכמים? או אולי הבין כבר אז, את מה שבעוד עשר שנים אולי נבין גם אנחנו, אולי נצליח להפנים לתוך חיינו את משמעות העובדה שבעוד אלף שנים אף אחד לא יידע שהיינו קיימים אי פעם.
אימון אישי משמעו להשיג את המקסימום בחיים אלו, עכשיו, מחר, לכל היותר תוך עשר שנים, מפני שבעוד אלף שנה, זה ממש לא יהיה חשוב. |
adi_marker
בתגובה על הלקוח תמיד צודק
nogalavi
בתגובה על ערב בקורסיקה
תגובות (5)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
ובעוד חמש דקות הבת שלי (שאני אוהב) מתעוררת חולה, ובעוד שש שעות אני קם לעבודה (שאני אוהב), ובעוד...
בקיצור, ככה חשבתי כשהייתי בשנות ה-20 לחיי.
לא שמשהו רע בזה. טוב לשמור על ראש פתוח.
זה עצוב לחשוב כך..כאילו אין עתיד.
לא נראה לי שאיפעם ז יקרה..האדם מטבעו אדם..
לפעמים לרגע זה נדמה שאולי הנה..זה נעלם אבל תמיד חוזר .
:)
הכתיבה שלך..תמיד נעימה.
יופי ואיך יכולתי לדעת את זה ?
אבל זה בדיוק חוזר למה שאמרתי... כל זה חשוב לאותם אנשים שסובלים אותך ונשארים שם למרות זאת : )
"שמעיה", אם כבר מדברים על זה, מוזכר בתנ"ך גם הוא. למעשה לפחות שניים שונים (נביא שמוזכר בפסוק אחד בערך על שעלה מיהודה להתנבא בישראל, ודמות מעורפלת עוד יותר בדברי הימים), דמויות שוליות בהחלט בסיפור הגדול. ואברהם - כן, אם היה איש כזה, דמותו שורדת כבר יותר משלושת אלפים שנים. אבל אין לי יומרות להיות גדול כמוהו, ואפילו לא טיפ-יפה גדול כמו אותו שמעיה הנביא.
אבל לא הקטנות שלנו מול הזמן היא שהעסיקה אותי כשכתבתי זאת. היקום ממילא כולו מלא במספרי מרחב וזמן שהמוח שלנו אינו בנוי כלל להבין, וניסיון להציב את עצמו בהשוואה כלשהי יכול רק להביא למחיצת האגו שלנו. אז לא, לא בגלל מקומנו בתמונה הגדולה כתבתי. כתבתי את זה כי הייתי שותף באותו יום לדיון טעון ומלא אמוציות בין קבוצת אנשים טובים, חושבים, מצליחים בדרכם, שוחרי טוב ובעלי תפיסת מציאות מובנית וסדורה, ותהיתי ביני לבין עצמי בסיכומו של דבר - עד כמה כל העניין חשוב.
הי חברי : )
הדבר היחיד שראיתי פה... מהיום לעד אז...
שעברו אלף שנים וכולנו זוכרים את אברהם אבינו..
אולי יהיה "עם שמעיה" ?
מה שבהחלט סוגר אותנו על התמקדות במשפחה... באדם וחברו
וחוץ מזה הקטנות ביחס לזמן תמיד קצת מעציבה אותי.
מתי תרים טלפון ?