אני מודה לכל אלו שהגיבו על הפוסט הקודם בקשר לספר 'המחנה של פראו גרובר' במיוחד לאלו שהשאירו תגובות מרגשות באתר שלי. אמרתי אז ואני חוזר ואומר שלצערי לא ניתן להשיג את הספר בחנויות וגם ברשותי אין עותקים, הספר מתורגם בימים אלו לגרמנית. לכל אלו שהגיבו ושאלו הנה הפתיח: לאלו שלא יודעים על מה אני מדבר מדובר באלגוריה על היטלר (שנולד בוואלדשפירטל באוסטריה בעשרים באפריל)

היום היפה בשנה היה העשרים באפריל.

הדרך לוואלדשפירטל נצבעה צבעי פסטל רכים. עמקים פוריים, שורות גפנים, עצי פרי, שדות חרושים. הנחלים, סיבי כסף דקיקים, נוצצים בדממה, זורמים אל לבה של ארץ שטופת שמש.

אביב.

חום.

תקווה.

עצי התרזה קדו לעברי בנימוס, חבל ארץ מאופק, ממלכה מנומסת.

העלים ירוקים, בוהקים ברעננות בריאה. לעצור בתחנה הבאה לקטוף עלה ולהכניסו ישר אל הפה.

שמש חייכנית קיפצה מעץ לעץ לעץ.

הרכבת פילחה את השדות, מתיישרת בקו ארוך ומהודק אל הקטר העשן.

זהו הזיכרון הראשון שלי מהדרך לוואלדשפירטל, העשן. וגם השקשוק המונוטוני המטלטל, הניגוד בין חוסר מנוחה פנימי, לשלווה הצבעונית בחוץ.

בידי מכתב, מהמחלקה החקלאית באוניברסיטה של לינץ, הממוען אל פראו גרובר.

תרנגולים, זהו התחום שלי. על אף הלימודים הדחוסים, המבחנים ועבודות הגמר, כולל השתלמות בשפת התרנגולים אצל הדיקאן קוקושקה, לא ראיתי תרנגולים אמיתיים, לא בסביבתם הטבעית ולא בבית גידול. היה את קוקושקה, תרנגולו של הדיקאן שנקרא ע"ש אדונו או להיפך, אבל קשה היה לראות בו מודל, שכן בניגוד לתרנגולים מצויים שאכלו זרעונים ודוחן, היה קוקושקה מפטם את קוקושקה, בטונה מהים הבלטי, חזה אווז ונקניק 'הרץ'.

קוקושקה בישר לי שזכיתי בסטיפנדיה.

הסטיפנדיה מהמחלקה החקלאית יועדה לאפשר לי מגורים ושהיה, תמורת עבודה במחנה אמיתי.

לפראו גרובר היה מחנה תרנגולים אמיתי, כך חשבתי.

מהבירור שביצעו במחלקה החקלאית, נסתבר שלתרנגולות במחנה של פראו גרובר יש את שעור ההטלות הגבוה בוואלדשפירטל ומכאן הגבוה בממלכה כולה. אמנם, נרשם במחנה שלה שעור תמותה גבוה בהרבה מהממוצע, אך שעור ההטלה המרשים, כיפר על כך.

"התרנגולות אצל פראו גרובר מטילות מפחד", אמר קוקושקה, "שלא תחשוב שאתה הולך לשם לנוח, אולי תחזור אלינו שרירי ושזוף ואולי אפילו עם עבודה שתצדיק את הסטיפנדיה שלך".

המחלקה החקלאית סיפקה לי את ציוד ההקלטה, עם ארגז קלטות שאמור היה להספיק להנציח את דבריהם של התרנגולים, שאת שפתם ידעתי, אך על אורחות חייהם, פולחניהם, פחדיהם, כיסופיהם, ידעתי הרבה פחות. למעשה לא ידעתי דבר.