0

פיילוט להורות

25 תגובות   יום שני, 25/6/07, 13:16

אתמול ביליתי עם אחייני הרך יהונתן. בן שנה ועשרה חודשים

הוא נולד סמוך להתחלת הלימודים לתואר השני שלי. אני חיפשתי השלמת הכנסה למלגה והוריו (אחותי וגיסי) חיפשו מטפלת.

השתדכנו ואני מבלה איתו שעות ארוכות מיום לידתו.
והילד הזה, איזה ריפוי, איזה תיקון הוא מביא אל חיי.


גדלתי כבת בכורה עם אם ושתי אחיות צעירות.
אמא שלי, אשה מופלאה, גידלה אותי עם הרבה אהבה.
והמון מכות.
עם הידיים, עם כל חפץ שהיה על הדרך.


אני בת 38, וכל חיי לא רציתי ילדים.

תרצתי זאת באלפ תרוצים.
האמת הסתתרה לה עמוק. מוסתרת מאחורי עשרות מסכי בדים ססגוניים, נעים ברוח נשמתי, רק שלא תחשף.
אבל בשקט בשקט אני ידעתי.


אסור לי להיות אמא. אסור. אסור. אסור.

רק אם יקשרו לי את הידיים.
הפחד התהומי שאכה.
שאולי יש בי את הדבר הזה, שעבר אלי בגנים, שלא יאפשר לי לעצור לפני שהמכה מוטחת.

ויהונתן הקט, ילד קסם, עיניים סקרניות מביטות פעורות.

כמה שיעורים הוא מלמד אותי, איזו מראה בהירה וחסרת פשרות הוא מציב אל מול עיני.

הוא לימד אותי את הכבוד הבסיסי לילד, לימד אתי שאהבה פותרת הכל (כמעט), לימד אתי תנועה מתוך נוכחות ולא מתוך אוטומט.

 

אתמול בילינו יום פעיל שבסופו הוא נרדם ערום, עם הפיתה שאכל תחובה מתחת לחיו.

ואני לא הבאתי את המצלמה.

 

ואני לא פוחדת יותר.

זה לא עבר בגנים.

דרג את התוכן: