| הרבה נכתב כבר על תחילת הסוף של ההגמוניה האמריקאית. כולנו כבר מכירים את הרקע: סין, רוסיה, הודו וברזיל הן הכוחות העולים של היום והכוכבים של מחר, לאו דווקא במקומה של ארצות הברית, אלא לצידה, כשחקנים שווי כוחות, מי יותר ומי פחות. השאלה החשובה היא לא כל כך מי, ולא איך, אלא מתי זה יקרה (אם זה לא כבר קורה). מה שבטוח הוא, שתוך כדי תהליך הפוסט אמריקניזציה מונחים יסודות לעולם של מושגים פוליטיים שונה לחלוטין ממה שהכרנו עד היום.כבר עכשיו ניתן לשים את האצבע על כמה דוגמאות לצורה בה השיח הפוליטי והיחסיים הבינלאומיים מתחילים לפרוץ את המסגרת הנוקשה כביכול של כללי התנהגות ודיפלומטיה שמקורם במסורות אירו-אמריקניות שאבד עליהן הכלח, ומתחילים להופיע ניצנים של של מנהיגות אלטרנטיבית, ולה חזון, סגנון, אמצעים ונציגים מזן חדש. מדובר על מנהיגים מסוגם של הוגו צ'אווס (וונצואלה) ומחמוד אחמדינג'אד (איראן). שתי מדינות אלו רחוקות מלהיות כוחות כלכליים ופוליטיים כמו שורת המדינות הנזכרות למעלה- לא תהיה זו איראן ולא וונצואלה שיגרמו בעוד חודשים מספר לנשיא האמריקני הבא להזיע בכסאו שמשרד הסגלגל בקוראו את הדו"ח על הגירעון האמריקני בסחר החוץ. אע"פ כן, לשני המנהיגים הללו יש תפקיד חשוב בעובדה שחוקי המשחק הדיפלומטי השתנו. סיבות רבות ומרובות אפשר למצוא להידרדרות ביוקרתם של מושגים כמו זכויות האדם והחוק הבינלאומי וגופים כמו ארגון האומות המאוחדות, ארגון הסחר העולמי וכו'. אומר רק בקצרה, שהיו דווקא אלה מי שהתיימרו לייצג את התרבות המערבית וערכיה, הם-הם שבעטו את השפיץ האחרון בדלי. ארה"ב בעיראק ואפגניסטן, נאט"ו ביוגוסלביה לשעבר וישראל בהתנהלותה בשטחים הן רק כמה דוגמאות לכך. במצב החדש שנוצר, מתברר שהערכים והמוסדות המערביים משמשים כדי לשלם מס שפתיים במקרה הטוב, ואין להתפלא שכבר אין הרבה קונים לתיאוריות ניאו שמרניות ואירוצנטריות כמו התנגשות הציביליזציות, אפילו לא באירופה עצמה. ולמען האמת, לא קשה להבין למה: ג'ורג' בוש לא יכול להטיף מוסר לצ'אווס על בריונות, ובעוד שאחמדינג'אד ממשיך להעשיר אורניום, ישראל הגרעינית יכולה רק לייבב עם אותו אפקט שיש לפליט סודאני רעב על יעקב גנות. הלגיטימציה האוטומטית לכל מי שטוען להשתייך ל"ציבילזציה היודו-נוצרית" אל מול "הרדיקליזם האיסלאמי" משכנעת בימינו בעיקר טוקבקיסטים חמומי מוח וכמה אקדמאים במכון שלם ובישיבה יוניברסיטי. בין איראן לארה"ב או לישראל אף אחד לא יותר "תרבותי" מהשני (אלא אם כן ה"תרבות" נמדדת בהוצאות על בגדי מותגים או במספר המזגנים לנפש). להבדיל מהשטאנץ שרווח בעבר במדינות אסייאתיות או דרום אמריקאיות אחרות, שני המנהיגים צאווס ואחמדינג'אד באים מרקע צנוע, הם לא למדו באוניברסיטאות יוקרתיות בארה"ב, לא עבדו במוסדות נחשבים באירופה ושירותיהם לא נשכרו ע"י תאגידים גלובליים בתחילת דרכם. במובן זה, הם תוצרים אותנטיים יחסית של המדינות בהן הם מושלים, ולכן הפופולריות לה הם זוכים. ולמה כל זה מעניין? כי צ'אווס ואחמדינג'אד נערצים בארצם (ומכובדים מחוצה לה) בדיוק בגלל הסגנון היחודי שלהם: הם לא מביאים חשבון לא לאירופה ולא לארה"ב. מהכחשות השואה של אחמדינג'אד ועד להתפרצות של צ'אווס באמצע נאומו של ר"מ ספרד בפסגה האיברו–אמריקנית לפני שנה בקירוב, הם מביאים איתם סגנון דמגוגי, קולני, לעיתים גס ותמיד פרובוקטיבי. נגמר העידן של "כך לא יאה"- כמו במעשים בשטח כך גם בסגנון הדיבור, וכפי שחווינו היטב כולנו במלחמת לבנון השניה, ההידרדרות ברמה מורגשת. ואיפה ישראל נכנסת בכל הסיפור הזה? אז ככה: בדיוק כמו שקרה ברגע לפני פרשת סבסטיה וברגע אחרי חטיפת גולדווסר ורגב, המנהיגות בישראל לא קולטת לאן נושבת הרוח, ומעדיפה את ספירת הישגי העבר (המפוקפקים למדי, יש לציין) על פני תכנון רציני של העתיד. צריך להפנים את העובדה ששנות התשעים נגמרו, שעידן המעצמה היחידה בעולם (וכלבה הנאמן) הסתיימו, ושאחמדינג'אד הולך להמשיך להכחיש את השואה. ויותר גרוע- הוא הולך להשיג את הפצצה האטומית בין אם נרצה ובין אם לאו, ואתם יודעים מה עוד יותר גרוע? שזו זכותו. אז מה כן אפשר לעשות? התשובה היא מורכבת, אבל אין ספק שהכיוון הוא יותר בכיוון יוזמת השלום הסעודית ונורמליזציה איזורית בסגנון ציפי לבני, ופחות בכיוון פטישיזם ה D9 א- לה שאול מופז.נורמליזציה כזו, שכולם יודעים מה מחירה (העברת הריבונית בשטחי 67 לידי הפלשתינאים והסורים בהסכמה) תציב אתגר אמיתי ללגיטימציה ההולכת וגוברת של איראן לשימוש בכוח כנגד ישראל. הבעיה בינתיים היא, שישראל מתעקשת וממשיכה להמר על הסוס האמריקני כמו השיכור היחיד בבאר, בעוד שאפילו ארה"ב עצמה כבר מודה בריש גלי במגבלות כוחה, ולא ממהרת להגן על בני בריתה החשופים ,כפי שקרה בגיאורגיה. התעקשות זו (שמגובה בחיבוק דוב של יהודים אמריקאים בעלי כוונות טובות ואינטרסים זרים) ממקשת את דרכה הדיפלומטית של ישראל, שלמעשה לא נהנית ממדיניות חוץ עצמאית. וזאת דווקא כאשר יש לה אינטרס ברור בכריתת בריתות והבנות מקומיות עם שכנותיה ולפיתוח יחסים עמוקים יותר עם רוסיה ומדינות אסיאתיות אחרות. נתוודה ונאמר, מדינות אלו (ואוכלוסייתן) דומות לישראל הרבה יותר מאשר זו האחרונה דומה לארה"ב. עברו וחלפו להם הימים בהם יכולנו להתגאות בישראל בתור ווילה בג'ונגל. הגיע הזמן להסתכל למציאות בלבן של העיניים. ווילת הבאוהאוס הישנה עוד שם, אבל הסבך הלבנטיני כבר טיפס עמוק פנימה אל הסלון של כולנו, וניטיב לעשות אם נפתח את החלון ונסתגל בהדרגה לחום האסייתי. הדזרט קולר האמריקאי הוא כבר לא מה שהיה. |