אגדה

כשעפתי מן העבר הבטוח אל האור המוזר הכחול, כסוף כתלתן מתעתע, ירדתי ושתיתי לי כוס מיץ סגול.

מי שמע על מיץ סגול?

במקום ממנו באתי, הכול היה ידוע מראש. יש מיץ תפוזים כתום, יש אשכוליות ותפוחים ובננות. אבל מיץ סגול?

הרגשתי מוזר אבל הגם שחשדתי במיץ הבנתי שבמקום הזה זה מיץ סגול.

כמו פליט שאין לו יותר ארץ, התחלף לי העולם הישן ועכשיו איני מכיר ואיני יודע מה.

אפילו הילקוט שאיתי מכיל חפצים מן העולם הישן שאינני בטוח שיכולים לשמש אותי עוד.

לפתע הגיחה משום מקום ציפור ענקית, הרבה יותר גדולה ממני, וחשבתי עד כמה הקדשתי תשומת לב לציפורים הקטנטנות שליוו את חיי הקודמים. הן היו שם כל הזמן, אני לא ממש הערכתי את החביבות שלהן, את העובדה שיש להן עליזות עסקנית, עד כמה חרוצות ויפות הן, גנדרניות, פטפטניות וספונטאניות, וכמה מוסיקה הן עושות ואיזה יפה היא.

קו מחשבותיי העברי נקטע, כי ממש מעליי צל תכלכל מהציפור האגדתית, נוצות כנפיה צבעוניות בכחול לבן ותכלת, מצלה ומסוככת עליי בטבעיות, כמו הבינה שאני צריכה יד מדריכה. נסעתי מבטי אל על ומתוך השמיים החדשים שיצר גופה מעליי נגלו לי פנים.

פני הציפור קטנות בתוך המניפה הגדולה הזאת, ואילו פני אדם. אין לו מין, לא זכר ולא נקבה.

נרגעתי ונשמתי לרווחה.

בעולם ההוא נהגתי לסגל לעצמי התנהגות מיוחדת ושונה מול שני המינים. כל אדם השתייך לאחד משניהם. מול זכרים הייתי מפלרטטת חופשי בעדינות ואומנותית ומכשפת.

בצורה כה תמימה שהגבר מולי לא הרגיש כיצד נלכד ברשת.

כן, היה זה עולם עם מושגי מלחמה שבו לכידה, הפלה ברשת, כיבוש וניצחון היו מושגים של הצלחה.

פני הציפור נעמו לי, לא ראיתי בהן שום סימן של שיפוט, אתגר או הכוונה.

ואז בפעם השנייה שוב נשמתי לרווחה, אין לעיי להיות בכוננו, לא להוכיח צדקתי, לא לעמוד על שלי, לא לאתגר אותה ואף לא אותי.

איני יודעת כמה זמן עבר מאז שפגשתיה כי בין חפציי לא ארזתי שעון. עוד בהיותי בעולם ההוא לא אהבתי את המשמעות והצורך שלו בחיי מלבד סוג של הלקאה עצמית שאומרת- "את מאחרת".

לאן אני מאחרת?

מה משמעות לאחר?

איחור בא מהשורש א.ח.ר – זה מישהו אחר, ולא אני. אז לאחר זה להיות מישהו אחר?

אבל אני רוצה להיות מי שאני, אז למה כה חשוב להיות בזמן, ומה זה להיות בזמן, יש זמן לכל דבר? אם לא הייתי ילדה בזמן (מי קבע) מתי צריך להיות ילד, ומה זה בכלל ילד, ולקבוע שבגיל מסוים הילד צריך להתבגר ולהשתנות?

תמיד הייתה לי תחושה שאני לא בזמן, והחוקים האלה הפחידו אותי ושתקו אותי עד כדי כך שעצרתי הכל יום אחד והחלטתי שאני חייבת לצאת אל הדרך ללא זמן, כדי להבין יותר טוב מה קורה פה.

שוב נשמתי והציפור מעליי. בעיניה נדמה לי שראיתי חיוך, האמנם?

ציפור מחייכת אליי? האם זה אישור? ו אולי סתם?

אני חושבת שהתחלתי להבין משהו, פעם הייתי זקוקה לפרש כל דבר שראיתי או שמעתי ממישהו- האם דוחה אותי או מקבל?

והכל היה מותנה ותלוי בזה. בעצם לא הצלחתי לעשות שום דבר פרט לנסיון להבין: דחייה או קבלה.

וואו, הרי בגלל זה לא זזתי לשום מקום – מהפחד.

יאהבו אותי או לא? והציפור כל כך נעימה לי שאינה דוחקת בי לזוז, לנוע קדימה , כי אין זמן.

שלא תבינו אותי לא נכון. זה לא שלא הייתי לוחמת גדולה. הו, אלו מלחמות נלחמתי.

אבל לא הגעתי לשום מקום. מי שלא אהב אותי – התבצר בעמדתו והראה לי שזה לא עוזר ואז למדתי לשחרר. הבנתי שזאת משמעות האהבה – לשחרר. זה לא בא לי בקלות בכלל, האנשים ששחררתי כעסו ונעלבו שנפרדתי מהם. גם הם חשבו שהאהבה זה מלחמה שבה אם נכנעת אז אתה לא שווה הם העדיפו להשאר איתי אבל להלחם – לא להכנע – לא להתמסר.

לא לחוות את השחרור ביחד ואז הבנתי שאין לי ברירה אלא להפרד מהם כי אני לא אסירה ולא סוהרת, למרות שהאנשים שזימנתי לחיי היו אחד משניהם ואז נאלצתי לבחור את התפקיד הנגדי כדי לקיים מערכת יחסים. כל כך פחדתי שלא אהיה לבד ושיחקתי את המשחק המשעמם והמטופש הזה שלימים התיש אותי ומי שלא הבין שפניי לשלום בסופו של דבר נפרדתי ממנו.

הציפור נחה מעליי בשלווה, אינה מאיצה בי לשום כיוון ולשום מטרה, כמו אומרת – "הכל שלך ובשבילך, מה שנוח ומתאים אין תנאים וחוקים הקשר מותר".

בעולם הקודם הכל היו קשורים. אהבה זה קשר, גם אם ספוג בדם, השקענו הרבה אנרגיות במלחמה. אז לא עוזבים, אחרת בשביל מה בזבזנו את הזמן.

הבייתה, אני הולכת למצוא את הבית האבוד שלי, ולנוח סוף סוף מהמלחמות.

נשכבתי על האדמה הרכה, אט אט נעצמו עיניי.